"בואי אמא, שבי איתי מעט״, מבקש הילד בשיר של לאה נאור, ״שבי איתי עד שאגדל״. ביום האישה השנה אני חושבת על חלקן של הנשים בימים הנוראים והגדולים האלו.
שנה וארבעה חודשים שאני נושמת וחולמת אותך, חטיבה שלנו.
עשרים ואחת שנה אנחנו יחד, בירוקה, אבל כמו התקופה הזו אין. אין כבר עורף וחזית - הגוף נמתח עד דק עד שהמרחק נשחק. חטיבה ירוקה,
את חודרת מתחת לעור, ממלאה חלומות, ממללת תפילות ומלחישה פחדים לתוך הלילה.
ואיתי לוחשות אלפי אמהות דאוגות.
כשנחטב בה חלל - נאנחות איתי אלפי אחיות כאובות.
לעת ערב, מעמעמת אורות בביתי, ואיתי מנמיכות את האור עשרות בנות זוג לצד מיטות מתכווננות בתל-השומר ובסורוקה.
והלב כולו ממריא ונוסק רחוק - עם כל משימה חדשה,
ושינוי גזרה ועוד התקפה - עם מאות שותפות לדרך.
אני מדמיינת כל חיל בים הראשים שלפני - אורז בתוכו דמויות נשיות שהביאוהו עד הלום. האמא שבך, האחות, החברה שאתה.
הדמות - צורת חייל. כתפיים, אחיזה מיומנת, פישוק אופייני. אני שולחת שתי ידיים אל הנפש העדינה מבעד למבט המעורפל.
נשמה טהורה שהפיח, העשן והדם נגעו בה והיא זקוקה לליטוף, לנחמה.
בואי נשמה, בואי תתגלי, כאן מותר להוריד שכבות, הגנות וחגור. להניח לרגע בצד את הנשק, להסדיר נשימה ולסדר את האירועים לפי הסדר, לתת בהם שכל והיגיון.
בואי אמא, את איתי גם כשאגדל. וגדלנו השנה, ועוד איך. מעגלים אינספור, גיבורות שותפות שלי. אף חייל לא הולך לבד בלילה. בחושך הוא נושא בנפשו את צליל הקול שאמר לו ״תשמור על עצמך״, ואת הטעם על השפתיים של הבית החד-פעמי שלו.
אף חייל לא הולך לבד בלילה. אנחנו כולנו איתו.
אמנה צוקרמן, אשתו של מח"ט הנח"ל
