אולי דבריי יישמעו כקלישאה, אך אני סבורה שרוב הקוראות והקוראים יסכימו עימי כי הנשים הערביות הן הקבוצה המוחלשת ביותר בישראל. הן מעצם השתייכותן למיעוט לאומי הנאבק על זכויותיו וניצב מול אתגרים מורכבים, בראשם התגברות תופעת האלימות והפשיעה, והן כנשים בתוך חברה שבה הכוח מרוכז ברובו בידי גברים.
אולם למרות כל הקשיים הן הצליחו להוביל מהפכה מרשימה בשני העשורים האחרונים, במיוחד בתחומי הכלכלה, ההשכלה והתעסוקה. כיום הנשים הערביות משאירות אבק לגברים בכל הנוגע להישגים במערכת החינוך וברמת ההשכלה.
כך, למשל, בעוד ששיעור הזכאות לבגרות בקרב הבנים הערביים עומד על 66% בלבד, בקרב הבנות שיעור זה מגיע ל-83%. העלייה ברמת ההשכלה מלווה בעלייה מרשימה בשיעורי התעסוקה של הנשים הערביות, במיוחד בקרב הצעירות, ומצד שני ניכרת ירידה חדה בשיעור הילודה.
למרות המגמות החיוביות, הדרך לשוויון ולמיצוי הפוטנציאל הטמון בנשים הערביות עדיין ארוכה ומלאה במכשולים. רוב האקדמאיות בוחרות עדיין בתחומים "נשיים", הן מועסקות במשרות חלקיות, ורק מיעוט קטן מהן מצליח להגיע לתפקידי ניהול. שיעורי התעסוקה שלהן, אף לאחר העלייה, נותרו הנמוכים ביותר בין כל יתר קבוצות האוכלוסייה. הסיבות לכך נעוצות בנורמות החברתיות המסורתיות, שמעמידות את תפקידן המרכזי כאמהות וכרעיות; והאתגרים העצומים שהחברה הערבית מתמודדת איתם. תוסיפו לכך את ההתפשטות הבלתי נתפסת של האלימות והפשיעה, שנראה כי המדינה לא מטפלת בה, ותקבלו תמונה מורכבת שבה נשים ערביות מתקשות להמשיך להתקדם.
אם המדינה תשקיע מאמצים משמעותיים במאבק באלימות ובפשיעה ובקידום הגברים הערבים, סביר להניח שהנשים הערביות ימשיכו להוביל את המהפכה השקטה ויהפכו לכוח משמעותי.
ד״ר מריאן תחאוכו, ראשת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית במכון אהרן למדיניות כלכלית, מרצה בבית ספר טיומקין לכלכלה, אוניברסיטת רייכמן
