"ללוות ילד לבקו"ם זאת התרגשות עצומה", נזכרת ויקי כהן, אמו של השריונר החטוף נמרוד כהן. "זה שלב של פרידה מהבית, של מעבר מהחיים בחממה לחיים בעולם. כשנמרוד התגייס, לא בכיתי", היא מספרת. "אולי הייתה איזו דמעה של התרגשות, אבל אני מאמינה שכל אחד מילדיי צריך למצוא את הדרך שלו בעולם, ואני אעמוד מאחורי הבחירות שלו, אתמוך ולא אחנוק". באותו היום בלשכת הגיוס, גם בסיוטים הגדולים ביותר אי-אפשר היה לדמיין את מה שקרה כמה חודשים לאחר מכן. נמרוד נחטף לעזה, עם שלושת חברי צוות הטנק שלו ‑ עומר נאוטרה, עוז דניאל ושקד דהן. נמרוד היה היחיד ששרד את החטיפה.
מטנק אחר נחטף מתן אנגרסט, וגם הוא עדיין בשבי. "להיות אמא של חייל זה דבר ראשון להתגעגע", משתפת ענת, אמו. "זה לחכות לסופי השבוע, שבהם הוא נכנס הביתה על מדים ומכניס איתו את האור. מתן היה ישר יוצא לחדר הכושר של הבניין עם חגי (אבא שלו ‑ י"צ), יוצא למשחק עם האחים שלו עדי ואופיר. כשהוא נמצא בבית, המנגל עובד שעות נוספות. מאז שהוא לא נמצא אנחנו לא עושים ארוחות. הכל קשה יותר".
נמרוד ומתן לא הופיעו ברשימת החטופים ההומניטריים שהשתחררו בשבועות האחרונים. הם חיילים, ולכן ויקי וענת יודעות שייאלצו להיאבק עוד הרבה עד שיזכו להתחבק איתם. "מתן הוגדר פצוע קשה. הוא נחטף ורואים בסרטונים שהוא מעולף. ראש הממשלה הבטיח לנו שפצועים הם הומניטריים, ללא קשר לקטגוריות. שאלתי אותו - 'אם חמאס יתעקש?' והוא ענה, 'אז אני אתעקש יותר'. בסוף, אנחנו גילינו מהתקשורת שהוא לא ברשימה. הוא נדחק לסוף. הוא חייל שיצא להגן על המדינה, הלך לחיל קרבי בלב שלם עם הערכים שהוא גדל עליהם ‑ ערבות הדדית ולא מפקירים פצועים בשטח. על זה הוא גדל. ובסופו של דבר, זה בעוכריו. הוא יצא להגן על המדינה והמדינה מחזירה לו הפקרה. נהיה נרמול שחיילים הם בסוף, שאולי גם אפשר לוותר עליהם. ואני צופה בילדים בגיל שלו, ילדים לאמהות אחרות, שהשתחררו, שחוזרים לרקוד, אבל הוא עוד שם וסובל. אם להם מגיע, אז גם לו מגיע. הוא הילד שלי, ובזמן שאמהות אחרות יהיו עם הבן שלהן בפסח, אני אשאר עם כיסא צהוב ותמונה".
לאחרונה התוודעו האמהות שוב לתנאים הקשים שבהם הבנים מוחזקים, והתסכול רק הולך וגדל. "היינו השבוע אצל ההורים של יהודה (אבא של נמרוד ‑ י"צ) במושב בעוטף", מספרת ויקי, "זה מרחק נגיעה ממנו. והוא עמוק מתחת לאדמה, ואני לא יכולה להגיע אליו. אנחנו אמהות. נעשה הכל בשביל להגן על הילדים שלנו, הם היו איתנו ברחם תשעה חודשים, ילדנו אותם, הם יצאו מאיתנו. ויש בינינו קשר מיוחד ואמיץ. אנחנו לא נוותר עליהם, אנחנו נעשה הכל בשבילם. זה מקומם שהגענו עד הלום, יותר מ-500 יום, ויש לנו עדיין ממשלה שלא רוצה להביא אותם. אנחנו נלחמות עליהם, מתפללות לעזרה מגורמים חיצוניים, מבקשות שיחזירו לנו את הבנים שלנו. זה אבסורד".
כל אחת מהאמהות מנהלת מאבק מסוג שונה, אבל המטרה אחת - להחזיר את הבנים. "כל אחד במסגרת המשאבים שיש ברשותה, ביכולות, במה שהיא גם מתחברת שנכון והיא חושבת שנכון", אומרת ויקי. "אין קו אחיד לכולם, אבל חייב להיות שיתוף פעולה, כי הביחד שלנו הוא כוח".
"מאבק של אמא זה אחרת, זה שונה", ממשיכה אותה ענת, "אמא מוכנה להתחלף, להקריב את עצמה בשביל הבן שלה. זה חיבור מחבל הטבור, איבר מהגוף שלי". השבוע, משפחתו של מתן התירה לפרסום תיעוד שלו מהשבי. "אני ראיתי שהניצוץ והאופטימיות של מתן בעיניים הפכו לשבר גדול. הוא מפוחד, מוקף מחבלים. הוא עבר חקירות בייסורים, והמבט שלו... העיניים שלו זועקות 'הצילו, אני בגיהינום'. הן זועקות אליי, ואין לי איך לעזור לו, אין לי איך לנחם אותו, חוץ מלמסור לו בראיונות שאנחנו בסדר, נלחמים עליו. שלא ניתן לו להישאר לסוף כי הוא חייל שבחר להילחם על המדינה שהוא אוהב".
"אמא היא עמוד התווך, ואני מנסה להחזיק את המשפחה כדי שלמתן תהיה קרקע יציבה לחזור אליה. התכנים בבית הם הזויים וקשים. תמיד היה חשוב לי לגונן על הנפש שלהם, ועכשיו הכל בצד - כל העקרונות של החינוך שלנו, הכל מוזנח למען מטרה אחת. ואני מדמיינת את הרגע שאני אראה את מתן שוב, זה נותן לי את הכוח להיאבק עליו. אבל ככל שהוא יהיה שם יותר זמן, השיקום יהיה עוד יותר קשה. הנפש הולכת ונרצחת בכל יום כשהם שם".
