תושבי הצפון מתמודדים עם אתגרים ייחודיים שאינם מוכרים לרוב אזרחי המדינה ועושים זאת בגאווה מראשית ההתיישבות. הקהילות הצפוניות, לצד קהילות נוספות בעוטפי ישראל, מגדירות את גבולות המדינה ואין שאלה לגבי חשיבותן ומשמעותן הביטחונית.
ועדיין, כשאנו חוקרים את נוף האחריות הלאומית בצפון ישראל לאחר המשבר, נחשף פער מובהק בין ההבטחות הממשלתיות לבין המציאות הקשה שבה אנחנו חיים. ההבטחות הממשלתיות ל"שגשוג, לא רק שיקום" נשמעות כהונאה מתמשכת, כשעומדים מול תשתיות פגועות באזור שבשנה וחצי האחרונות נזרק 40 שנה לאחור.
עשרות אלפי מפונים יגיעו טיפין-טיפין חזרה לבתיהם לאחר חודשים ארוכים של חיים במרכז הארץ. השאלות הראויות בעת הזו הן: האם האסון התנ"כי שפקד את כולנו יביא עימו הזדמנות לשנות את המציאות בקו העימות הצפוני? האם נחזור לאחוז בבינוני המוכר - או שמא, בעקבות ההתנסות הזו, נדרוש יותר? והאם נבין כי האחריות לטייב את העתיד המשותף מונחת על כתפינו?
המלחמה הזו עוררה את השיח לגבי המיקום והתפקיד הייחודי שלנו, הנשים, בעת הזו. המיקוד הטבעי שלנו בבניית רשתות תמיכה חברתית ובקיום דיאלוג פתוח יהיה כאן כדי לסייע בתהליכי הריפוי.
עבורי ועבור אלפי אנשים שהתחברו לאחרונה למסרים של "מצפינים", ברור היום יותר מתמיד שהחזון לעתיד הצפון צריך להיות נטוע בכל פעולה ובכל בחירה שלנו. עלינו להבהיר לכל השותפים והתומכים המבורכים שלנו שאין שינוי במקום ללא בני המקום. הצפון לא יצמח ללא האנשים שיישארו פה שנים קדימה, גם אחרי שתקציבי השיקום ייגמרו, המומחים יעזבו ונמצא את עצמנו – בפעם המי יודע כמה – לבד, מתמודדים עם תהליכי גמילה.
ליאת כהן־רביב, ראש תנועת מצפינים - כוח מגוון ומייצג של אזרחים אוהבי צפון שעוסקים בשיקומו
