השנה האחרונה, הנוראית בתולדות מדינת ישראל, חשפה והעצימה את השתקת הנשים. סיפורן של התצפיתניות מנחל עוז מייצג באופן הכי סמלי וטרגי את ההשתקה הזאת. הנשים הצעירות והמוכשרות בחמ"ל זעקו את המציאות, הזהירו והתריעו - אך איש לא שעה לדבריהן ולא מנע את האסון.
עוד טרם המלחמה, נשים בישראל התמודדו עם חסמים משמעותיים בדרך לשוויון אמיתי. כל האתגרים המוכרים, הנוגעים לייצוג חסר בעמדות מפתח, לפערי שכר מגדריים, להיעדר איזון בין קריירה למשפחה ולאלימות מגדרית, הרימו ראש בשנה האחרונה.
נושא הייצוג מהווה מפתח לשינוי – למרות שנשים מהוות מחצית מהאוכלוסייה, הן רחוקות מלהיות חצי מההנהגה. נוכחותן היא עלה תאנה, במקרה הטוב. בשנה האחרונה אני שומעת שוב ושוב שאילו הייתה לנו הנהגה נשית אולי היה נמנע אסון 7 באוקטובר, ובוודאי שלא היינו מגיעים לטיפול הכושל בתוצאותיו. ומנגד, לא חסרות לאורך ההיסטוריה דוגמאות לנשים פחות ראויות שהצליחו להעפיל מעלה וכשלו כמובילות דרך, ולכן האיזון דרוש גם כאן. וזה עוד לפני שדיברנו על צדק.
למה צדק? כי נשים מילאו תפקיד הרואי במלחמה הזו, וכמה פעמים שמענו את המושגים לביאה, פנתרה, גיבורה, מלכה, על הטיותיהן השונות לאורך השנה? אבל האינפלציה בתארים לנשים היא מלכודת דבש. כי אלו תארים שלא קונים איתם במכולת.
נסו לברר מה קרה עם הטנקיסטיות ששעטו לחסל מחבלים בעוטף, ולאן הן הורחקו עם הטנקים שלהן אחרי הקרב ההרואי. ומה קרה עם האמהות, שהחזיקו בית וניסו כמיטב יכולתן לתפקד בעבודה כשבן זוגן במילואים - כמה מהן נשארו בלי עבודה.
לכן, בואו נפסיק לדבר על "העצמה נשית". אנחנו כבר מועצמות. בואו נתחיל לדבר על שינוי וריסוק המבנים שמנציחים אי-שוויון. בואו נפסיק לבקש "מקום ליד השולחן", ונרכיב את השולחן מחדש.
חגית פאר, יו"ר נעמ"ת
