גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד מכירים מילדות. סוף השבוע ההוא, באוקטובר, היה מתוכנן חודשים מראש, ומסיבת הנובה שאליה הגיעו ביחד הייתה החלק שהכי חיכו לו. זו הייתה אותה המסיבה שממנה הם נחטפו לעזה.
"להיות אמא של גיא זה להיות מבורכת", אומרת מירב גלבוע דלאל. "עברתי הרבה טיפולים בשביל ללדת, וגיא הגיע אחרי שבע הפלות. הוא בחר בי, הוא אמר שהוא לא מוכן להשתחרר מאמא כזאת, וזאת מערכת היחסים שלנו. אני החלטתי שאני האמא הכי טובה בעולם. זה היה לי ברור. והאמא הכי טובה בעולם ‑ היא הרי מגוננת על הילדים שלה, זאת אמא לביאה. גיא יודע שלא משנה מה הסיטואציה שבה הוא יהיה בחיים, אני אהיה בשבילו, כל עוד הוא רוצה בי. ועכשיו... עכשיו אני בטוחה שהוא רוצה, ואני לא יכולה להיות שם".
עם התחושה של מירב מזדהה גם גליה דוד, אמו של אביתר. החברות ארוכת השנים ושותפות הגורל הכואבת הפכה גם את שתי המשפחות שלהם למשפחה אחת. "בכל בוקר אני צריכה לצבוט את עצמי מחדש כדי להבין שאני בתוך הסיטואציה הזאת. זה בלתי נתפס. אביתר גר בבית, וזה ילד שלא משנה מה השעה ביום, כשנפגשים - זה חיבוק. מאז שהוא נחטף אני לא מבשלת, לא מסוגלת. הוא הטועם שלנו בבית", היא מספרת. "אנחנו כל כך הרבה זמן בתוך הטראומה הזו, והזמן לא מרפא שום דבר. הפצע רק הולך ומעמיק. גנבו לנו את הילדים, ואנחנו מחכות שיחזירו לנו אותם".
לאחרונה פירסם חמאס סרטון נורא ובו נראים אביתר וגיא צופים ב"טקס" שחרור חטופים בעזה, ומתחננים מול המצלמות לא להישאר מאחור. "היו כאלה שאמרו לנו 'הם דווקא נראים בסדר'", משתפת גליה. "אנחנו מכירות את הילדים האלה. אנחנו הסתכלנו להם לתוך העיניים, ראינו את העיגולים השחורים, את המצוקה בניואנסים שבין המשפטים, בנשימה, כשהם החזיקו את הפנים בידיים. אנחנו ראינו מה שאף אחד לא יכול לראות, כי הם הילדים שלנו. והמצוקה שלהם היא כל כך גדולה".
"הבנו שכנראה עשו להם את כל המשחק, אמרו להם שגם הם משתחררים", מוסיפה מירב. "נתנו להם לאכול, סיפרו אותם וקילחו אותם, נתנו להם לגעת בחופש. זה באמת באמת פשע. לא שמענו ולא ראינו את הילד שלנו יותר מ-500 יום. ואני רואה שהילד שלי במצוקה ולא מסוגלת לעזור לו. אני נוטה להאמין שגיא יותר חזק ממני, כי אני בטוחה שהייתי מאבדת את השפיות. כל כך רצינו שאביתר וגיא יהיו יחד, שבתוך כל המצב הנוראי הזה הם ייתנו את הכוח אחד לשני, אבל כמה כוח עוד נשאר להם?".
הסיפורים שהן שומעות מהשבים לא מקלים על הדאגה. "אנחנו יודעות מהשבים שהם נמצאים בתת-קרקע", מפרטת גליה, "30 מטר מתחת לפני האדמה. חלל ברוחב של מטר ובאורך של כמה מטרים, עם ארבעה מזרונים ובור לצרכים. הם באמת חיים בתוך החרא של עצמם. הם עוברים התעללות פיזית ונפשית. לראות את הסרטון הזה, זה פירק אותנו. שתי המשפחות פשוט התפרקו. אני זוכרת שביום ההולדת הראשון שציינו לאביתר כשהוא היה בשבי, בדצמבר 2023, אמרתי למירב שכואב לי הרחם. כאב פיזי חד. כשיצא הסרטון זה קרה שוב".
את הכאב הזה, הפיזי, מרגישה גם מירב. "אני אחרי ניתוח לב פתוח. נשבר לי הלב, תרתי משמע. וגם לי פתאום יש כאבים נוראיים ברחם, למרות שאני כבר לא בדיוק מקבלת מחזור. הגעגוע הוא פיזי. עד הרגע שבו אוכל סוף-סוף לחבק אותו, להסניף אותו, להגיד לו ‑ 'חיים של אמא, אתה בבית!'. ואני מדמיינת את זה, אני מדמיינת לו עתיד, מדמיינת את החופש של הילדים האלה, של שתי הנשמות הגבוהות האלה שיחזרו וימנפו את החיים שלהם ויעשו עם זה רק טוב. וכן, לפעמים כשאני מדמיינת את גיא ומדברת איתו, יוצא לי לדמיין אותו נגיד בחופה, כשאילן (אבא של גיא - י"צ) ואני לצידו. זה הזוי, ורחוק, אבל אני אמא ואני רוצה את הכל בשבילו. רק שיחזור".
"הילדים האלה הלכו לפסטיבל של שלום ואהבה", מסכמת גליה. "הם קנו כרטיסים שלושה חודשים מראש. הם ידעו שהמסיבה פתוחה לכל אדם. הם הלכו למקום עם לב פתוח. הילדים האלה צריכים לחזור הביתה".
