ב-25 בפברואר 2024 התבשרה משפחת דניאל כי עוז, השריונר שנחטף עם שלושת חבריו לטנק, נפל ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס. כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2024, קיבלה גם משפחת שתיוי את הבשורה המרה: עידן, שהגיע למסיבת הנובה, נחטף כחלל.
"עדיין יש לי תקווה שזו טעות", מודה דלית שתיוי, אמו. "אי-אפשר להסביר את ההרגשה של להיות אמא של חלל חטוף, זה בלתי נתפס. אני מתחילה עם זה את היום, והולכת לישון עם זה. מסתכלת על התמונה שלו, מדברת אליו, אומרת - חיים שלי, איך זה יכול להיות? הוא ילד של אמא, עברנו הרבה יחד והילדות שלו הייתה לא קלה. אבל הוא הגיע למקום הטוב שלו, למד משהו שהוא אהב, עמד לעבור לגור עם החברה שלו. ועידן אף פעם לא היה ילד שגרתי, בגלל זה יש לי איזו תקווה שהוא יפתיע אותנו ויחזור, כי הוא תמיד מפתיע, והוא ילד חזק".
גם מירב, אמא של עוז, מחזיקה בליבה תקווה שאולי נפלה טעות. "אנחנו ביצענו קבורה, וישבנו שבעה. קברנו אלונקה ספוגה בדם של עוז ואפוד של מישהו אחר שהיה עליו את הדם שלו. ולמרות זאת, ולמרות שאמרו לנו שזה 100 אחוז ודאי, אני עדיין לא מעכלת. כמו דלית, יש שביב של תקווה. אולי היה נס. אני לא חיה באשליה, אבל המעגל לא נסגר, לא הביאו לי אותו, ובגלל זה אני גם לא בתהליך אבלות. עוז חייל, ואם הוא היה נופל בקרב ונטמן כמו שאר החיילים שאיבדנו, היינו נמצאים היום כמשפחה במקום אחר. זו לא דרכו של עולם לקבור ילד, וזו גם לא דרכו של עולם להיאבק על הזכות לקבור אותו.
"עוז היה כולו לב אחד ענק. הוא כיבד כל אדם באשר הוא. ידע להעריך כל דבר, מאז שהוא היה קטן. הוא אהב אנשים וידע להכיל את כולם. בשבעה הגיעו אלינו כל כך הרבה חברים שלא הכרנו, וסיפרו לנו סיפורים עליו. משפט הסיום של כולם היה - עוז היה החבר הכי טוב שלי. הוא בסך הכל היה בן 19 וחצי בנופלו, איך הוא הספיק? חשוב לי שיידעו מי זה עוז, שאני גאה בו, שזכיתי להיות אמא שלו. קיבלתי מתנה, אמנם לזמן קצוב, אבל באמת קיבלתי מתנה".
גם עידן נגע בהרבה אנשים, והציל חיים עד לרגעיו האחרונים. "בנובה, כשכולם ניסו להימלט, עידן התנדב להסיע מישהו שהוא לא הכיר. הוא ראה שהוא לא כשיר לנהוג. הוא משהו אחר, בשקט שלו, בשתיקה שלו. הוא לא היה צריך לדבר במילים, מספיק שהוא היה מסתכל עליי והייתי מבינה מה הוא מרגיש. שבועיים לפני שנחטף עידן כתב לי ברכה, ואני לא אגיד שהיא צוואתו אבל אני משתדלת לחיות לפיה. הוא כתב לי שהוא מאחל לי להיות מאושרת, לעשות דברים שאני אוהבת, ואני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה בשבילי, אז אני מנסה לעשות את זה עכשיו. לבחור בחיים בשבילו ובשביל שני האחים שלו. גם כשאני נשברת, אני מדברת איתו וקמה. אני נשאתי את עידני ברחמי, ילדתי אותו, הוא חלק ממני כמו כל אחד מהילדים שלי, ועכשיו מהמשולש נשארו לי שניים. וגם אני חטופה איתו, עד שהוא יחזור ושאני אקבור אותו כמו שצריך, או שהוא יחזור בחיים, אמן. עד אז, זה לא ייגמר".
וכעת נאבקות מירב ודלית, לצד משפחות 33 החללים הנוספים, על השבתם של כולם. "לפני שנולדו לי התאומים עוז והדר, היו לי אחיינים שאני מאוד אוהבת. חשבתי אם אוכל לאהוב את הילדים שלי באותה הצורה. ואז הם נולדו, וזה משהו אינסופי", נזכרת מירב. "אנחנו, האמהות של החטופים, קרובות ‑ ואני מרגישה שכולם הם סוג של ילדים שלי. עם כל חטוף שחוזר, אני מתרגשת כמעט כמו האמא. אבל אני גם עוברת טלטלה לא פשוטה, אני מרגישה שמישהו דוקר אותי באיזו סכין, כי אני כבר לא אזכה לחבק את עוז. ואני גם מפחדת, מפחדת להגיע למצב של משפחת גולדין. זה מנעד ענק של רגשות. אני מסכימה עם זה שהחטופים החיים צריכים לחזור ראשונים, כי אני יודעת שכל שנייה שהם שם הם בסכנה. אני לא רוצה שעוז יחזור על חשבון מישהו שחי, אבל אני מבקשת להיאבק על כל החטופים שנשארו בשבי. עוז, לשמחתי, לא סובל. אני חושבת שהוא נמצא בעולם טוב יותר, אבל קשה לי עם זה שהגוף שלו נמצא אצלם, אצל החלאות האלה. הוא נפל בזמן שהוא מילא תפקיד, להגן על המולדת, הוא נשבע להקריב את חייו והוא אכן עשה את זה. עוז ניסה לחטוף רימון מהמחבלים, והם ירו בו. אז כמו שהוא נשבע למדינה, המדינה מחויבת אליו גם כן. אני מנסה לא להתעסק בכעס, זה שואב ממני אנרגיות, אבל יש לי רק בקשה תמימה, של אמא, להחזיר אותו לקבורה בישראל".
