בלשכת הרמטכ"ל הבינו כי האופן שבו דווח ביום שישי על הפרידה מדובר צה״ל, תת-אלוף דניאל הגרי, יצר סערה שהעיבה על כניסתו של רב-אלוף אייל זמיר לתפקיד. מאז פרסום ההודעה על כך שזמיר החליט שלא להעניק להגרי דרגת אלוף מיד והציע לו לבצע תפקיד נוסף של תא״ל, נשמעה הטענה כאילו זמיר העניק לדרג המדיני את ראשו של הגרי, ממש כפי שחזה המקורב לראש הממשלה, יעקב ברדוגו. הגרי, שנתפס כדמות מוערכת למדי בקרב ציבורים נרחבים, צויר בתור קורבן של סגירת חשבונות לא עניינית.
בתגובה החלו בסביבת זמיר לנסות לצמצם את הנזקים ולהסביר את הצד שלו. לדבריהם, ״הרמטכ״ל מעריך את הגרי ורצה שיישאר בתפקידו עוד זמן, עד שימונה דובר חדש, כשם שהגרי מונה על ידי הרצי הלוי עם כניסתו. הגרי סירב ובעצם הציב אולטימטום, שהרמטכ״ל לא היה יכול להתקפל מולו״. ומעל הכל, בסביבתו של זמיר יוצאים מגדרם כדי להצהיר שלא היה דיון בנושא עם שר הביטחון.
אלוף בכיר במטכ״ל אמר: "אני מאוד מעריך את הגרי ואת תפקודו במלחמה, אבל לא ראוי היה להציב אולטימטום 48 שעות אחרי שהוא נכנס לתפקיד ‘תבטיח לי אלוף או שאני הולך הביתה’. זה שטעו עם הדי זילברמן לא אומר שצריך לחזור שוב על הטעות".
גרסת זמיר אומרת למעשה כי אין חדש תחת השמש: רמטכ"ל נכנס ממנה דובר צה"ל חדש. הגרי ציפה לתגמול, אך מבחינת הנתונים היבשים לא היה לו על מה להסתמך: הוא עשה שני תפקידי תא"ל בלבד, וקידום לדרגת אלוף בשלב זה אינו עניין של מה בכך. בכל אופן, "הדחה" זאת בטח לא ההגדרה, גם אם זה נשמע מתאים מבחינה פוליטית (לשני הצדדים, אגב).
אולם הרמטכ"ל כשל מלהבין שהגרי אינו עוד תא״ל וגם לא עוד דובר צה"ל: אפילו נחמן שי של מלחמת המפרץ לא הגיע לממדי חשיפה והשפעה ציבורית כמו הגרי, שלעיתים ביצע לא רק את תפקידו - אלא התייצב באומץ ובקור רוח היכן שהדרג המדיני העדיף להיעלם.
בנוסף, עצם היותו של הגרי מטרה פוליטית ברורה, הפך את סוגיית עתידו לנושא שיש לנהל בשום שכל וברגישות, מה שלא קרה למרבה הצער. ואם דובר צה"ל פחות מוצלח מהגרי, כמו תא"ל הדי זילברמן, זכה לדרגת אלוף ולתפקיד נספח צבאי בוושינגטון, אפשר היה למצוא מוצא דומה עבור סמֶל כמו הגרי. אייל זמיר הוא הרמטכ"ל, והוא רמטכ"ל מעולה. אמר הגרי: "אני עשיתי את השיקולים שלי לאור מה שהוצע לי, והחלטתי לפרוש. בכל מקרה אמשיך עד הדקה האחרונה למלא את תפקידי במסירות של 100 אחוז, למען צה”ל ולמען מדינת ישראל. עכשיו הזמן לחזק את זמיר".
זה לא אומר שדובר צה"ל היוצא היה חסין מטעויות ומשגיאות. הגרי הוא לוחם נועז, שצמח בשייטת 13, פיקד עליה וגם זכה לאות הצטיינות על שורת מבצעים חשאיים שתרמו רבות לביטחון המדינה. מסלולו כלל גם כהונות בלשכת הרמטכ"לים בני גנץ וגדי איזנקוט, אבל היה זה הרצי הלוי שמינה אותו לדובר צה"ל למרות שאינו דובר מקצועי, בתקופה סוערת למדי: ימי המחאה הרותחים. איומי הסרבנות חייבו את הגרי להלך בין הטיפות. שם גם החל הסדק עם השלטון הנוכחי, שהפך לקרע מלא בעקבות המלחמה.
ב-7 באוקטובר גם הגרי והחטיבה בראשותו, כמו כל צה"ל, נתפסו לא מוכנים: הבלבול וההלם בשעות הראשונות בלטו גם בתפקוד שלו, אך בניגוד לדרג הפוליטי הוא התאושש מהר וצבר קרדיט בתור הפנים המרגיזות והסמכותיות של מאמץ השיקום והפיכת הקערה. הגרי ביצע עבודה חשובה בהפרכת שקרים של חמאס, כגון הטענה שצה"ל פגע בבית חולים ברצועה, ומנגד הוביל אישית את המאמץ לחשוף את פניו האמיתיות של חמאס ברצועה, מן המנהרות בבית החולים שיפא ועד הירידה למנהרה שבה נמצאו ששת החטופים שנרצחו.
לעומת זאת, הגרי שגה כמו דוברי צה״ל רבים לפניו בהפיכתו לדובר הרמטכ״ל על חשבון צה״ל כולו, לרבות טענות של קצינים בכירים (ובהם סגן הרמטכ״ל) שהוא מעלים אותם כדי שלא יאפילו על הלוי. אבל הטעות החריפה מכולן הייתה התבטאות נגד "חוק פלדשטיין", שנועד לאפשר לגורמים בצבא להעביר מסמכים מסווגים לראש הממשלה ללא אישור. הגרי ננזף על ידי הלוי, אבל מאוחר יותר הוציא בידיעתו הודעה חריפה נגד שר הביטחון ישראל כ״ץ, שבתגובה אותת שלא ירצה לראות את הגרי מקבל את דרגת האלוף ונשאר בצבא.
הרקע הזה מוכר היטב לזמיר, והוא גם יודע שאם שר הביטחון היה עדיין יואב גלנט, עוד יוצא שייטת גאה, אין סיכוי שהגרי היה מטופל כך. גלנט עצמו די כפה על הלוי את מינויו של אבי בלוט לאלוף פיקוד מרכז במקום אלוף רפי מילוא, כדי לרצות את הבייס הליכודי. מינויים בצבא לא היו ולא יהיו בית מרקחת, אבל פרשת הגרי היא רק המחשה לסביבה הרותחת אליה נכנס הרמטכ"ל. למרבה הצער, הוא לא עשה זאת ברגל ימין.
אפילו נחמן שי של מלחמת המפרץ לא הגיע לממדי חשיפה והשפעה ציבורית כמו הגרי, שלעיתים ביצע לא רק את תפקידו - אלא התייצב באומץ ובקור רוח היכן שהדרג המדיני העדיף להיעלם
