הברכה והקללה של הסרט האיראני המצוין "זרע התאנה הקדושה", שהיה מועמד לאוסקר הסרט הזר, הן שלא משנה כמה הוא טוב, הדרמה מאחורי הקלעים שלו לא פחות מרתקת. תקציר: הבמאי מוחמד רסולוף (שאחראי ל"אין רשע בעולם" המשובח, על עונש המוות באיראן), איש עם ביצי פלדה שהסתבך לא מעט עם משטר האייתוללות והפר שוב ושוב את חוקי הצנזורה ואת האיסור לא להראות נשים בלי רעלה – ביים את הסרט הזה כמעט במחתרת ושלח את הצילומים בחשאי לאירופה. הוא נחקר, נידון לשמונה שנות מאסר ולמלקות, ואז נמלט מאיראן בעזרת מבריחים, היישר לעריכה אינטנסיבית בגרמניה ולבכורה נוצצת בקאן, שם זכה הסרט בפרס מיוחד ובהמשך נשלח לאוסקר מטעם גרמניה דווקא.
אפשר להבין את הרעש. הסרט לא יוצא רק נגד משטר האייתוללות והתרבות השתלטנית, אלא גם נגד ההתקרנפות שמשטר כזה כופה על אזרחיו. הסרט בבסיסו הוא דרמה פוליטית, אבל רובו מתרחש בין ארבעת כתליו של בית אמיד בטהרן. הוא מספר על משפחה – אב, אם ושתי בנות מתבגרות – שמנסה להתעלם ממהומות הסטודנטים בחוץ: אלה פרצו בעקבות רציחתה של הצעירה מהסא אמיני, שב-2022 נאסרה ועונתה למוות על ידי משמרות המהפכה. ההורים רוצים להוציא את בנותיהן ממעורבות פוליטית, אבל הבנות מתחילות להתמרד דווקא בבית.
חלקו הראשון של הסרט הלא-קצר הזה (שעתיים ו-40 דקות) הוא שילוב של מותחן, אלגוריה פוליטית ודרמה משפחתית, ואז הסרט יוצא מהבית והופך למעין מערבון אלים, עד הפינאלה הסוריאליסטי שבו כולם רודפים אחרי כולם, אולי בהשפעת ציורים של מ.ק אשר וסרטים של פקינפה. זה הכי רחוק מהקולנוע האיראני העדין יחסית, שפעם אהבו כל כך במערב, ושמשטר האייתוללות חיבק כשגריר נוח. הסרט הזה מראה מה במאי איראני באמת חושב על המשטר כשמשחררים אותו מהכבלים.
"זרע התאנה הקדושה" הוא סרט מאתגר, אבל מי שיתמסר, ירגיש שקיבל אגרוף בבטן. זה עדיין עדיף על האגרוף בפרצוף שמקבלים האייתוללות בסרט הזה.
