הוא היה מושיקו. משה גריאני זה רשמי מדי, כבד מדי. והוא היה בלתי רשמי ולא כבד. ילד נצחי קל רגליים עם חיוך וכישרון נדיר. הוא הגיע מטבריה לנתניה כמושיקו והלך לעולמו כמושיקו. איזה כאב להיפרד מהאיש המיוחד הזה והוא רק בן 67.
כשמדברים על מכבי נתניה הגדולה, הפנים של גריאני שם. עם החיוך, עם שמחת החיים הטבעית ועם הכדורגל הקסום שהוא וחבריו בנתניה הציגו לעולם. וזו הייתה באמת הצגה. לפעמים הנוסטלגיה משקרת, משכרת, אבל במקרה הזה, כל מי שהצטופף על יציעי העץ בקופסה יודע שלא. צריך היה לחוש את הרטט שעבר בטריבונה, את הידיעה הברורה שהנה בא גול, בכל פעם שהשלישייה גריאני-לביא-מכנס התחילה לרקוד, כדי להבין לעומק איזה כדורגל נפלא הם שיחקו. מכנס בתפקיד הסקורר האלגנטי; לביא בתפקיד האיש שאין כדור מרחף שהוא רחוק מדי מכדי לנגוח אותו לרשת; וגריאני בתפקיד הרקדן שמדביק את העסק, מחלק כדורים, מחליף כיוונים, עושה עקיפות ומנווט טריפל-פסים שמסתיימים עם עוד גול שגורם לניסים קיוויתי לנטוש את האיפוק הבריטי שלו.
מושיקו גריאני זכה עם מכבי נתניה בשלוש אליפויות, כבש את השער השני בגמר גביע המדינה (1:2) מול בני יהודה שסידר ליהלומים דאבל, היה מראשוני הכדורגלנים הישראלים שיצאו לשחק באנגליה (בברייטון) והספיק לזכות בעוד שני גביעי מדינה עם מכבי ת"א.
הוא היה כוכב, מגדולי הכדורגלנים בתולדות מכבי נתניה, אבל היה טיפוס שלא עושה מעצמו עניין. זה מעבר לצניעות. הייתה בו פשטות כובשת של בנאדם שמביא איתו לכל חדר (ומגרש) שאליו הוא נכנס חיוך ענקי, הומור משוחרר וטוב לב נטול יומרה. הזכרנו רקדן? אחד התחביבים שהוא לא ויתר עליהם גם בגיל מבוגר היה ריקודי עם. תדמיינו כוכב כדורגל נערץ שמשתלב בטבעיות מחויכת במעגל של "הורה ממטרה" ותבינו איזה טיפוס הוא היה.
הוא היה מושיקו. משה גריאני זה רשמי מדי, כבד מדי. אבל עכשיו כבד, עכשיו עצוב. יהי זכרו ברוך.
