שבוע וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר, כשבעלה יוסי עדיין הוגדר נעדר, ולא היה ברור מה עלה בגורלו של אחיו אלי, אשתו ליאן ובנותיהם יהל ונויה, נירה שרעבי (55) כבר חזרה לבארי. היא עמדה לבדה ליד הבית השרוף, וסיפרה את אשר אירע להם באותו יום.
במשך שבועות היא המשיכה להגיע לקיבוץ ולהראות לאנשים איפה היא, יוסי ואופיר אנגל עמדו כשהמחבלים נכנסו, את מקום המחבוא של הבנות יובל (כמעט 19), אופיר (16) ואורן (14 וחצי), סימני הדם של הכלב שנרצח בממ"ד והדרך לבית שבו הסתתרו עד הערב.
בינתיים יוסי ואלי הוכרזו כחטופים, ליאן ושתי הבנות נקברו, ונירה נשארה לבד עם שלוש נערות מתבגרות, ובלי בית. "ביום שהרסו אותו הייתי במקרה בקיבוץ ליד ושאלו אם ארצה לבוא לראות", היא מספרת. "הבית נשרף כולו, רק הממ"ד נשאר. לקחתי כיסא והתיישבתי, ראיתי את הדחפורים מוחקים הכל, ובכיתי. אבל הבכי היה על הזיכרונות, לא על האובדן. עם זה אני עוד לא יכולה להתמודד. המשימה עכשיו מאוד ברורה – יוסי יחזור, ואז נתחיל לחיות מחדש. עד אז זה לא אפשרי".
יוסי (53) הוא האחרון מבני משפחת שרעבי שלא חזר הביתה, לאחר שאלי שוחרר בעסקת החטופים אחרי 491 בשבי. על פי העדויות, יוסי נהרג בעזה 97 ימים אחרי החטיפה, אבל נירה אומרת ש"עד שלא נראה אותו כאן והוא יזוהה במכון הפתולוגי כיוסי שרעבי, אנחנו נמשיך עם ה־0.0001 אחוז שהוא בחיים".
אחרי כמעט שנה בים המלח, נירה והבנות עברו לקיבוץ חצרים, שם מתגוררת קהילת בארי, ולמדו לחיות לצד חוסר הוודאות. "הילדות מדהימות וחזקות", אומרת נירה. "הן נושאות כאב כביר, כל אחת בדרכה, ולא חושפות אותו הרבה כדי לא לפגוע בי. הן היו מאוד מחוברות ליוסי, כל מה שהוא אהב לעשות גם הן אהבו. הוא מאוד נוכח בחיים שלנו, יש דיבור של 'אבא היה עושה ככה או אחרת', אבל כשהן מדברות עליו בלשון עבר מבחינתן זה להבין ולהודות שאבא איננו. הכאב הכי גדול הוא לראות משפחות עם אבא, לראות את השחרורים האחרונים. הבנות אומרות 'אבא גם היה צריך להיות כאן'".
על תקופת השבי של יוסי נירה מספרת ש"במשך יותר מ־50 יום הוא הוחזק עם עמית שני ואופיר אנגל. הוא היה המבוגר האחראי, דאג שיאכלו וישתו. אחר כך הוא היה עם איתי סבירסקי ז"ל ונועה ארגמני. שמענו מנועה המון על יוסי. היא מספרת שהוא היה אופטימי מאוד, שהיה לו ברור שזה עניין של זמן עד שישחררו את כולם. הם ישבו שעות ודיברו על הכל, ידעו תאריכי יום הולדת ומה כל אחד אוהב לאכול ומי מכין מה, הפרטים הכי קטנים. אמרתי לנועה שאני כל כך מקנאה בה, כי זה בדיוק מה שתיכננתי לעשות עם יוסי כשנצא לפנסיה – לשבת יחד, שנינו, ופשוט לדבר שיחות נפש. אבל אמרתי לה גם שאני מאושרת לדעת שבתקופה האחרונה בחייו הוא לא היה לבד".
לפני שהיא ויוסי התחתנו, מספרת נירה, "מישהי, מעין מגדת עתידות, ניבאה שאתחתן עם מישהו יותר טוב ממני. לא הבנתי למה היא מתכוונת עד שנישאתי ליוסי. הוא איש משפחה בכל רמ"ח אבריו, אדם ללא אגו, עם ראייה אופטימית לחיים. המוטו שלו הוא לעשות טוב לאחר, ותמיד בענווה. הוא תמיד רצה לשפר ולתקן, להשכין שלום, אף פעם לא דיבר רעה על איש. איפה שצריך אותו – הוא מתייצב. אדם מצחיק שיודע ליהנות מהחיים, אדם חכם שדואג שלאחרים יהיה טוב. הוא ידע לעשות כל דבר, והכי טוב שאפשר. גם ב־7 באוקטובר לא היו צעקות או איבוד שליטה, כי הוא היה שם, כי היינו יחד".
במשך כמעט 20 שנה התגוררו נירה ויוסי בבארי קרוב למשפחתו של אלי. "התראינו כל הזמן, אכלנו יחד כל מוצ"ש, גידלנו את הילדות יחד, ויש לנו כל כך הרבה זיכרונות יפים. יוסי ואלי היו מאוד מאוד קרובים, אצל שניהם המשפחה תמיד במקום הראשון. גם ליאן ואני תמיד ידענו שנהיה זו לצד זו ודאגנו לחזק את הקשר. לליאן היה יום הולדת בפברואר. אחרי שהבנות יצאו לבית הספר פתחתי בקבוק בירה כמו שהיא אהבה לשתות, ישבתי איתה פה והרמתי לחיים. אני עדיין לא באמת קולטת שהן לא פה. אותו דבר עם עידן, האחיין שלי שנרצח בנובה, בנם של אברי אחי ושל רויטל, אח של נופר ונועה. אני לא מצליחה לגעת באבל שלי בעצמי".
לפני כחודש שוחרר אלי במסגרת שלב א' של עסקת החטופים. "זה היה אירוע עוצמתי מאוד שהביא איתו שמחה ואושר ועוד רגשות מורכבים", מספרת נירה. "אגב, אני לא נבהלתי מאיך שאלי נראה ביום השחרור. נכון, הוא היה רזה, אבל זה היה אלי. ראו את זה בבירור. השאלה היחידה הייתה אם הוא יודע על ליאן והילדות ועל יוסי. במפגש הראשון עמדנו ליד החדר ולא יכולתי להיכנס. אמרתי שקודם הבנות שלי ייכנסו. זה היה לי קשה מאוד, וגם לא ידעתי מה יעשה לאלי לראות אותנו בלי יוסי. הוא חיבק חזק את הבנות ואמר להן 'אני לא אעזוב אתכן, אני אהיה פה בשבילכן תמיד'. ליובל הוא אמר 'תחבקי אותי ותרגישי שאני אבא שלך'. בכיתי בלי הפסקה. בכי של שמחה, של געגוע, של כאב. אלי ביקש סליחה שהוא לא הצליח לשמור על אח שלו. זה היה מפגש טעון רגשית לכולנו.
"אלי יחזור להיות אלי, גם אם אלי קצת אחר. הדרך שלו ושל כולנו היא ארוכה, אבל אני מאמינה בו, מעריצה אותו על הכוחות שלו. יש לו משפחה מדהימה, אח ואחיות ואמא לביאה, לא עוזבים אותו לרגע ונותנים לו את כל מה שאפשר. לא חשבתי אי פעם שאצטרך להתמודד עם אובדן כזה ולשרוד. אני לא יכולה לשקוע בגלל הילדות. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על השפיות שלהן בתקופה הזאת. המאבק שלי להחזיר את יוסי הוא לשמור על השפיות שלנו. אם פעם לא האמנתי, אני כל כך רוצה להאמין שהעולם הבא קיים, שרק יגידו לי שאנחנו עוד ניפגש".
