לכאורה זה היה בלתי נמנע: כל פרויקט שהבמאי בונג ג'ון הו היה עושה אחרי הניצחון הענק שלו באוסקר עם "פרזיטים" ב-2019, היה מתויג כאכזבה. הבמאי הקוריאני הנהדר לרוב, שאחראי לסרט הראשון בהיסטוריה שזכה בפרס הגדול למרות שאינו דובר אנגלית, הוכר כגאון ברמה העולמית. משיא כזה אפשר רק לרדת. אולפני האחים וורנר פתחו את פנקסי הצ'קים ותיקצבו את סרטו החדש באנגלית ב-140 מיליון דולר, עם הכוכב רוברט פטינסון בפרונט והפקת מד"ב מתוקתקת. לכאורה קבלת פנים חמה של יוצר זר מהולל להוליווד. בפועל, גם לפי הקופות אבל גם לפי התוצאה על המסך - מפח נפש.
"מיקי 17" מתרחש בעתיד דיסטופי בו העניים וחסרי האופציות נשלחים ליישב כוכב מרוחק ומסוכן, בחללית מכוערת שנראית כמו מחסן מעופף. בין כל האומללים, הגיבור הוא שלנו אומלל במיוחד (פטינסון). הוא הצטרף למשימה בתור "מתכלה", אדם שנשלח להיהרג שוב ושוב במשימות איומות ואז משוכפל עם זיכרונותיו וחוזר לחיים. והנה החלטה שגויה ראשונה: ליהוק פטינסון. בוגר "דמדומים" אמנם נותן את הנשמה בסרט ובקריירה בכלל, בניסיונו להוכיח שהוא שחקן איכותי ואדג'י. אבל הבעיה הבסיסית שטיפוסית דווקא לסרטים הוליוודיים בינוניים היא, שהוא פשוט חתיך ומקסים מכדי לשכנע שהוא לוזר ביש מזל שכולם שונאים, ולא יעזרו כל העוויתות שהוא עושה. כל הסרט מריח ממאמץ יתר וזיעה.
על פניו, בונג קיבל החלטה נכונה בפנייה לביים את "מיקי 17", עיבוד לרומן מד"ב לא רציני מדי. מצד אחד סרט אמריקאי, עם כל התקציב והאפקטים שהוליווד יכולה להרשות. מצד שני סרט שטותי וקליל יותר שיאזן את הציפיות ליצירת מופת נוספת אחרי "פרזיטים". העניין הוא שהתוצאה לא מתרוממת גם במסגרת הסטנדרטים הצנועים האלה, של קומדיית מד"ב עם קצת חומר פילוסופי למחשבה. התמות של שכפולי אדם, ניתוק גוף ונפש, עתיד דיסטופי ועוד טופלו כבר במאות ספרים, סרטים וסדרות, וכמעט בכל סצנה ב"מיקי 17" עולה התובנה: היי, ראיתי את זה כבר בסרט אחר וזה היה עשוי טוב ומעניין יותר. בין אם ב"ברזיל" של טרי גיליאם, מקור ההשראה המרכזי לעתיד האבסורדי-קפקאי כאן, או "יוקרה" ו"גטקה" הרציניים יותר. אלוהים, גם "רכבת הקרח", סרט המד"ב המשובח שביים בונג באנגלית לפני עשור, ממוחזר פה למוות והיה מוצלח וחד בהרבה.
והכי מעצבן: נו, ברור, יש סאטירה שקופה על טראמפ. מארק רפאלו איום בתור מנהיג המושבה הפופוליסט והבוטא שלועג למעריציו, ומחקה את טראמפ בעילגות עד לרמת חיתוך הדיבור (יש אפילו שחזור ניסיון ההתנקשות, עם כדור שמפספס אך שורט לרפאלו את הלחי. באותו רגע אמרתי "נו, באמת"). ביקורת על טראמפ זה מתבקש ואקטואלי, אבל למה להאכיל אותי בכפית כמו ב"סאטרדיי נייט לייב"?
בקיצור, לא סתם אכזבה, אלא סרט לא טוב ולא מספיק מעניין, מחדש או מצחיק.
