עברנו כבר 525 ימים שהם יום אחד ארוך, בלי לילות, בלי חגים ובעיקר – בלי אוויר. בתוך הסיוט המתמשך הזה, היה לנו בכל זאת יום אחד של אור בתוך האפלה הפרטית והלאומית שלנו, היום ה-484, שבו קיבלנו בחזרה את אחי ירדן. אור שהספיק לכמה ימים, עד שקיבלנו את הבשורות המרות ונאלצנו ללוות את שירי, אריאל וכפיר בדרכם האחרונה.
אנחנו מדינה שמציינת את יום הזיכרון בצמוד ליום העצמאות, עם מסורת שמזכירה את החורבן בתוך כל חג, ועדיין חג פורים אמור להיות שונה – חג שהוא רק שמחה, בלי עצב. אבל לא השנה.
המשפחה שלי מזמן מזוהה עם באטמן. כולנו זוכרים את התמונה המשפחתית של ארבעתם בפיג'מות עם הסמל שצולמה ממש מספר ימים לפני אותו יום נורא, דרך הסרטון של אריאל רץ בתחפושת, בתמונה שלו מחופש עם כפיר ובצילום מהגן שבו הוא אוחז את הציור עם המשפט שמעביר צמרמורת כל פעם מחדש – "אני עף ומציל אנשים שתקועים בתוך בור".
את שירי, אריאל וכפיר לא הצילו. היה זמן להציל, אבל בחרו בנקמה. את ירדן הצילו בהסכם.
הסכם הוא הדרך היחידה להשיב את 59 החטופים שעדיין שם, שעבורם כל יום הוא יום השואה, גם היום.
בין כל הגיבורים של השנה הזאת, יש 59 גיבורים שאסור לנו לשכוח – אלה שעושים הכל כדי לשרוד בגיהינום, ואלה שיצאו באותה שבת להגן ולהציל אחרים והופקרו למותם.
אני נדהמת ממי שמעזים לדבר היום על השבת המלחמה במקום על השבת החטופים. את ההשלכות של חזרה ללחימה כולנו כבר מכירים. אני מזועזעת מהשיח ששוב חוזר על עצמו – משלחות, מתווכות, פערים... וכבר נכנסים לסופ"ש שלישי בלי שחרורים.
בשיח על עסקה ומחירים, מה הרווחנו בשלושת השבועות האחרונים שבהם יכולנו כבר להיות עמוק בתוך שלב ב' של ההסכם המקורי? הסכם קשה ולא אידיאלי, אבל כזה שהשיב הביתה 38 חטופים חיים וחללים. הסכם שיכול וצריך היה להשיב נוספים.
אנחנו שומעים מירדן ומיתר השבים עדויות קשות ומטלטלות על הסיוט שעוברים עכשיו עשרות חטופות וחטופים שמופקרים כבר כמעט שנה וחצי במנהרות חמאס. שורדי השבי שחזרו אוזרים כוחות וזועקים את קולם המושתק של החטופים שנותרו מאחור, אלה שכהגדרתם, מרגישים שהם "קבורים בעודם חיים".
אנחנו חייבים לכל אחד ואחת מהם, החיים המופקרים לסבלם והחללים המופקרים למותם, חייבים להם ולבני משפחותיהם וחייבים עבור כולנו את השבתם אלינו.
מול האויבים שלנו המלחמה עוד ארוכה, אבל את 7 באוקטובר חייבים לסיים והדרך היחידה היא דרך מדינית. על רה"מ נתניהו להצהיר על נכונותו לסיום המלחמה תמורת אחרון החטופים. לפני כן, אל תדברו איתנו על ניצחון ותקומה!
זה פורים העצוב השני שלנו, מר נתניהו. עכשיו תחזיר את כולם, כדי שלפחות בפסח, נזכה לאחל "חג חירות שמח" ולהתכוון לכך.
מחפשות את אבא
שורדות השבי בנות הארבע, אמה ויולי קוניו, התחפשו אתמול עם חבריהן לגן. יולי התחפשה לשלגייה, ואמה לבמבי. אבל גם בחג פורים, כשהן מחייכות וצוחקות עם חבריהן לגן, השתיים ביקשו להצטלם עם תמונתו של אבא, דוד, ולהזכיר שהוא עדיין חטוף בעזה. המשפחה נחטפה כולה מניר עוז, ואמא שרון והתאומות הפעוטות שבו בעסקה הקודמת. בעסקה האחרונה שבה גם גיסתם, ארבל יהוד, בת הזוג של אריאל קוניו, אחיו של דוד שנחטף גם הוא | כתבה: יעל צ'כנובר
צפון כתום
בראל אלמדוי מקריית־שמונה חזר בתחילת השבוע עם אמו שירן לבית שעזבו לפני כמעט שנה וחצי, בזמן ששני אחיו הגדולים, אריאל והלל, נשארו עם אביהם בטבריה כדי לא רצו לעזוב את בית הספר שבו למדו כמפונים. למעון החדש שלו הלך אתמול בראל, כמעט בן שלוש, מחופש לבאטמן עם שלושה בלונים כתומים, לכבודם ולזכרם של ילדי משפחת ביבס ז"ל: "התמונה של שירי והילדים מלווה אותי, ואני מקווה שירדן אביהם יודע שכולנו חושבים וכואבים איתו, אפילו בפורים וגם בקריית־שמונה", הסבירה שירן | כתב: יאיר קראוס
