"משרד האוצר", אומר ד"ר יובל שטייניץ, בעבר מרצה לפילוסופיה, שר האוצר, שר המודיעין וכיום יו"ר רפאל, תאגיד ממשלתי לפיתוח מערכות לחימה מתקדמות, "מחזיק בידיו עוצמות אדירות בהשוואה למשרדי ממשלה אחרים. הוא שומר החוסן של כלכלת ישראל, אבל ריכוז עוצמת יתר מיניסטריאלית יוצר גם פיתוי להשתמש בה בתוקפנות יתר כלפי משרדים אחרים, לכפות עליהם את עמדת האוצר כזה ראה וקדש. אני מודה שכשר האוצר בשנים 2009 עד 2013 לא תמיד עמדתי בפיתוי ולעיתים נהגתי באגרסיביות מוגזמת בשרים ובמשרדים אחרים. רמסתי אותם, והיום אני מצטער על כך".
אם כן, מה עצתך לשר האוצר המכהן?
שטייניץ: "דווקא בשל היותך שר בעל אמצעי שליטה תקציביים ורגולטורים עוצמתיים, אתה חייב להיות משוחרר מכל שיקול זר. לפעול באופן הכי ממלכתי, להיות שר אוצר שהחלטותיו מקצועיות וענייניות, נקיות ממתן העדפות לסקטורים מסוימים, קל וחומר לקהלי בחירות מסוימים. להיזהר בשבע עיניים מניצול לרעה של כוחך. מסיבה זו, לדעתי, רצוי ששר אוצר לא יהיה ראש של מפלגה פוליטית לא גדולה, כי אם ירצה או לא ירצה הוא יושפע משיקול פוליטי-מפלגתי".
שר האוצר הנוכחי נוקט גישה שונה ומתנגח גם עם הפקידות הבכירה במשרדו.
"אני התפלאתי מהרמה המקצועית הגבוהה של כל הפקידות באוצר, והצלחתי לגייס לתפקידי ניהול בכירים אישי משק בולטים בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות. כאשר הצגתי לראשונה לצמרת האוצר את רעיון התקציב הדו-שנתי חשתי בהסתייגותם העזה ממנו. אמרתי להם אז: אני מוריד בפניהם את הכובע כאנשי מקצוע, אבל את הדו-שנתי אכפה הר כגיגית. וכך היה, וטוב שהיה. התקציב הדו-שנתי היה אחד מאבני היסוד של ההצלחה המסחררת של המשק בתקופת כהונתי והרבה אחריה. נכון שבמציאות הישראלית המשתנה הוא עשוי לחייב תיקונים ועדכונים תכופים, אך עדיף לעדכן מסגרת תקציבית מאושרת מאשר להתחיל מדי שנה את מאבקי התקציב".
שטייניץ ואני הכרנו רק לאחר כניסתו לאוצר ומצאנו נושא שיח משותף: פילוסופיה. הוא דוקטור ומרצה, אני מוסמך וחובב. היינו ונשארנו רחוקים בהשקפות העולם המדיניות, אך עם הזמן למדתי להכירו כשר ישר, הוגן, משקיע המון בלימוד החומר הכלכלי והולך ליוזמות יוצאות דופן, מאתגרות, חלקן הרחק מחוץ לקופסה. נאבק עליהן בחירוף נפש, בלי חשבון פופוליסטי: על תקציב דו-שנתי, על מיסוי כבד של רווחים מאוצרות טבע, על מתווה הגז, על קבלת ישראל כחברה מלאה ל-OECD, בדיוק לפני 15 שנה ועל פיקוח אזרחי הדוק על תקציב הביטחון ומדיניות הביטחון. את מאבקיו אלו כינס כעת שטייניץ בספר חדש "הקומדיה הממשלתית", בהוצאת ספרים של "ידיעות אחרונות". ספרו קולח, מרתק, מתובל באירוניה עצמית וחושף התרחשויות מאחורי הקלעים שקדמו להחלטות ממשלתיות גורליות. עם זאת נקודת הראות האישית מדי של שטייניץ ונטייתו לסיים כל פרק ברשימת הישגיו וניצחונותיו ("אני לא מצטנע", הוא מודה, בלשון המעטה) עשויות להרתיע ולהכעיס. לא השתכנעתי, למשל, מהמשקל הרב בתהליך קבלת ישראל ל-OECD שנותן שטייניץ למפגש אקראי בינו לבין מזכ"ל הארגון אנחל גורייה המקסיקני על ספת ישיבה בארמון רוטשילדים בפריז. בסופו של דבר, ספה היא רק ספה. גילוי נאות: גם אני, כמו עיתונאים כלכליים נוספים, מוזכר ומצוטט בספרו של שטייניץ.
כיהנת באוצר בחודשי הקיץ הסוער של 2011, כשמחאה חברתית שטפה את המדינה. בספרך אתה כותב: "לא כל יציאה של אזרחים לרחובות היא חיובית מבחינה דמוקרטית". משהו אישי עם השלכות אקטואליות?
"הזכות להפגנת מחאה היא אבן היסוד של הדמוקרטיה. זכות מוקדשת, בתנאי שהמחאה אינה אלימה – תמיד התנגדתי לחסימת כבישים, למשל - ואינה פוגעת בחייהם הפרטיים של נבחרי ואישי ציבור, כולל שרים, שופטים וקצינים. ההמחאה החברתית של 2011 עמדה לרוב בתנאים אלו והייתה לכן תופעה דמוקרטית חיובית. אבל היא הייתה גם לא רציונלית: באותה השנה ישראל זכתה לציונים לשבח מכל מוסד כלכלי בינלאומי כמופת של היחלצות כלכלית הכי מוצלחת מהמשבר הפיננסי העולמי. בשעה שהמשקים באירופה וצפון אמריקה היו עדיין שקועים עמוק במיתון ובאבטלה אצלנו כבר נרשם גידול תלול ומהיר בתעסוקה. למחאה החברתית של אז לא היה לכן קשר למצבה הכלכלי-חברתי האובייקטיבי של ישראל. הולכת השולל העצמית שלה השתקפה בהגעת זמר ידוע ועשיר מאוד לאחת ההפגנות הגדולות במכונית פרארי חדשה".
בספרך אתה מאשים את הממסד הביטחוני בהיותו "סגור ומסוגר". גם היום?
"הממסד הביטחוני-צבאי לא סובל ביקרות חיצונית ולא מוכן להקשיב לקולות המערערים על הקונספציות, על תפיסות המציאות שלו. אני מתאר בספרי מקרים רבים שבהם רק התערבותי העקשנית מנעה ממנו – ומהמדינה - מחדלים קשים. איני בטוח שהממסד הזה הפנים כראוי את היותו כפוף למוסדות השלטון הדמוקרטי האזרחי".
בשנות פעילותך הפוליטית הייתה הליכוד מפלגת ימין-מרכז ליברלית. מאז היא הקצינה מאוד, בכל התחומים. האם יכול היום לתפוס בה מקום מרכזי איש עסקים משיחי, כל יכול, מולטי-מיליארדר, כמו אילון מאסק בממשל טראמפ?
"מבחינה כלכלית זה בלתי אפשרי. כשר האוצר פירקתי את הפירמידות העסקיות הריכוזיות דוגמת זו שאילון מאסק עומד בראשה ושולט בה בארה"ב".
מה דעתך על גיוס החרדים?
"מה השאלה? כל החרדים בגיל הגיוס צריכים להיות מגויסים לצה"ל. כולם. במציאות הישראלית 2025 על כל החרדים להשתלב הן בצבא והן בעבודה".
הבנקים ואנחנו
חמשת הבנקים הישראליים הגדולים הרוויחו בשנה שעברה 47.5 מיליארד שקל. בנק לאומי גרף 15.4 מיליארד שקל, הפועלים 12.3 מיליארד שקל, דיסקונט 6.9 מיליארד שקל, מזרחי-טפחות 9 מיליארד שקל, הבינלאומי 3.8 מיליארד שקל. מהרווחים שילמו וישלמו הבנקים לקופת האוצר מסים בסך 17.3 מיליארד שקל. הגופים המוסדיים המשקיעים את חסכונותינו במניות הבנקים, כלומר קרנות הפנסיה, קופות הגמל וחברות הביטוח, יזכו בדיבידנדים נאים שמהם ינוכה מס הכנסה בסכום של עוד 2 מיליארד שקל. התרומה הכוללת השנתית של מגזר הבנקאות לתקציב המדינה מגיעה לפיכך ל-20 מיליארד שקל. חמישית מעלות מלחמת חרבות ברזל.
הרווחיות היחסית של הבנקים היא פנטסטית. התשואה לפני המס על ההון העצמי שלהם גבוהה מ-20%, ואחרי מס נעה בין 13% ל-15%. מה מקורה? מקצתה נובעת מ"רווח מימוני", מהפער בין הריבית שהבנקים גובים על האשראי לבין הריבית שהם משלמים על פיקדונות. הפער הזה – 18 מיליארד שקל בקבוצת בנק הפועלים ו-16 מיליארד בקבוצת בנק לאומי - מכעיס (בבנק ישראל טוענים שאינו חריג בהשוואה בינלאומית) אך כמעט ולא התרחב בשנה האחרונה. מה שכן זינק והקפיץ את הרווחיות של הבנקאות הישראלית הוא השיפור ב"יחס היעילות", היחס בין עלויות התפעול של הבנק, בעיקר שכר עבודה וטכנולוגיה, לבין הכנסותיו. ככל שהיחס נמוך יותר, הבנק יעיל יותר. מתחילת העשור פיטרו הבנקים אלפי עובדים, סגרו עשרות סניפים, הטמיעו בהצלחה מערכות טכנולוגיה מתקדמות וצימצמו את ההשקעות במשרדי ההנהלה. דיסקונט והפועלים התייעלו מאז ב-30%, מזרחי טפחות ב-53% ולאומי ב-87%. ענף הבנקאות הפך למנוע צמיחה ריאלית.
בדוחות הכספיים המפורטים של הבנקים – המתפרסים על פני מאות עמודים של טקסט כתוב בעגת רואי חשבון – מתחבאות גם התפתחויות שליליות. בולטת בהם הגישה הצוננת לעסקים הקטנים. הבנקים קמצנים במימון עסק קטן ומחייבים אותו בריביות חריגות (על אשראי שאינו מסובסד על ידי המדינה). בשוק ההלוואות לדיור מתגברים סימנים מדאיגים: עוד שלושה-ארבעה חודשים של ירידות בקניית דירות והקונים, הקבלנים, קבלני המשנה והבנקים יתקרבו כולם לאזור מסוכן. התחרות האגרסיבית כבר גורמת לעצימת עין בבדיקת יכולות ההחזר של נוטלי ההלוואות. רוח רפאים של משבר הדיור האמריקאי נוסח 2007 מבצבצת מעבר לדלת. ואם לא די בכך, באופק הכלכלה הגלובלית מתעבים ענני האטה ומיתון. רע לשווקים באשר הם.
