למאיר ויזלטיר
לְבַסּוֹף נִגַּפְתָּ בְּיַד הַמֵּאָה הַזּוֹ.
גּוּפְךָ הָרָגִישׁ כְּבָר יָדַע,
נִרְדַּף תַּעֲתוּעַ: שֶׁקֶר
דְּמוּי תְּרוּפָה חִלְחֵל
וּמִשְׁטַר מָוֶת קָפַץ
עָלֶיךָ. הִנִּיחַ בְּנִימוּס
בֶּרֶךְ עַל גְּרוֹנְךָ, מִתְחַנְחֵן
בְּבֶגֶד לָבָן. לֹא
הָיִיתִי לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ,
לְנַשֵּׁק עַל מִצְחֲךָ,
לְשַׁלֵּחַ אוֹתְךָ עַל סַף הֶחָג
לִנְהַר הַסְּטִיקְס. עַל-כֵּן
יִהְיֶה הַשִּׁיר מַטְבֵּעַ זָהָב, יְרֻשָּׁה
נוֹאֶשֶׁת, אוֹ: בַּת פַּרְעֹה מוֹשִׁיטָה יָד.
