מטרת העל של ראש הממשלה היא מניעת הקמה של ועדת חקירה ממלכתית. אם לצורך כך נדרש סילוקם של שני שומרי סף שדוחפים להקמתה - ראש השב"כ והיועצת המשפטית - הוא פועל להדחתם. מנגד, נשיא המדינה, מבקש לאפשר את הקמת הוועדה ולכן הניע מהלך חריג שיאפשר מעורבות של השופט סולברג, בקביעת הרכבה. נתניהו, נאמן למטרת העל האמורה, דחה את ההצעה באופן מיידי.
לו התבקשה תוכנת AI לשרטט קווים לדמותו הרצויה של שופט - בהיבטים מקצועיים של חוכמה וניסיון שיפוטי, בהיבטים אישיותיים של "מזג" ויכולת דמיון אמפתי, ובהיבטים של ייצוגיות בהקשר של מלחמת תרבות – נראה שהייתה מציעה אדם שתכונותיו דומות לאלו של השופט נעם סולברג. כשהתמנה לעליון רעשו המלעיזים על היותו "דתי-מתנחל" ועל שמרנותו וכיוצא באלה עוולות. ואולם, מהלך למעלה מעשר שנות כהונה בעליון, הוא הדגים יכולת לפעול על פי השקפת עולמו תוך מתן מקום למקורות השראה שאופייניים לרקע שלו, והכל מתוך השיטה ובלי שבירת כלים. צליל מכוון, גם אם שונה ולעיתים בדעת מיעוט, בתזמורת השיפוטית הכללית. כל אלה לא עמדו לו: הצעת הנשיא הרצוג, בהסכמת נשיא העליון יצחק עמית, לפיה סולברג ועמית יקבעו יחדיו את הרכב ועדת החקירה הממלכתית למחדלי 7 באוקטובר, נדחתה מיידית על ידי "סביבת ראש הממשלה". ההתנגדות לעמית ידועה, אך מדוע אין אמון בסולברג? אין בדל טענה אישית נגדו. מסתבר שההתנגדות היא לעצם הרעיון ששופט, באשר הוא, יהיה מעורב במהלך החקירה. שופט, ככזה, אינו ראוי לאמון.
זו המחשה נוספת, ברורה וקיצונית, למחלה קשה שתקפה את הדמוקרטיה הישראלית: פוליטיזציה של האמון במוסדות המדינה ובהנהגה שלהם. המחלוקת בין ימין לשמאל באשר לאמון בבתי המשפט, ביועצת המשפטית לממשלה ובנשיא העליון – ידועה ומתועדת היטב. והמחלוקת הממארת זולגת לכל מקום: סקרי המדד החברתי של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מגלים כי אמון הציבור במוסדות הממלכתיים שבעבר היו בלב הקונצנזוס, בהיותם אחראיים על הביטחון של כולנו, נגזר, במידה מכרעת, מהשתייכות פוליטית.
מה נשאר מחוץ למחלוקת? התמיכה בוועדת חקירה ממלכתית. יותר משלושה רבעים מהציבור דורש זאת, ובהם חלק גדול מאוד ממצביעי הימין לגווניו. הממשלה מכירה נתון זה, אך מסרבת לממש את רצון העם מסיבות ברורות. שוועת הציבור – ובתוכו עשרות אלפים שבני משפחותיהם נרצחו או נפגעו במחדל הנורא או שנעקרו מבתיהם – איננה נענית על ידי נבחרי הציבור. עד לאחרונה התירוץ להימנעות מחקירת המחדל הגדול בתולדותינו היה חוסר האמון האישי בנשיא עמית. הצעת הנשיא הרצוג ביקשה לעקוף קושי זה, וכאמור נדחתה. סולברג, שעד אתמול נחשב ל"שופט פוסטר" שמייצג עמדות שגם הימין יכול להזדהות איתן, הפך לבלתי אמין בעיני ממשלת הימין. למה? כי הוא שופט.
הממשלה אמנם מוכנה להקים ועדה שהרכבה ייקבע על ידי הכנסת. אבל דרישה זו משמעה שלקואליציה, הנשלטת על ידי ראש הממשלה, תהיה זכות וטו על מינוי של כל אדם שעלול להיות ענייני בהפעלת סמכות החקירה. מה הטעם בוועדה מטעם? זו הסיבה שהחוק מסמיך גורם עצמאי, נשיא העליון, למנות את חברי הוועדה. בצר לה, הממשלה מסלימה את הטיעון נגד בית המשפט: הוא עצמו, כביכול, צריך להיות נחקר משום אחריותו שלו למחדל, ולכן יש ליטול מידיו את סמכות המינוי. לא פחות.
דריסת השופט סולברג על ידי עגלת המחלוקת הדוהרת לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל: לא נותר במרחב הציבורי שום מוסד או אדם שהפוליטיזציה של חיינו לא נגסה בלגיטימיות שלו. אנחנו מפשיטים את עצמנו מדעת מכל אפשרות של זיהוי ד' אמות של מרחב הסכמה ענייני או דרכים להגיע להסכמה. זהו אובדן עשתונות לאומי, ריסוק הרעיון של ממלכתיות, שנזקיו החברתיים יישארו עימנו גם לאחר שנצליח לשקם את המערכות הביטחוניות שכשלו ב-7 באוקטובר.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר אילן
סולברג, שמייצג עמדות שגם הימין יכול להזדהות איתן, הפך לבלתי אמין בעיני ממשלת הימין. למה? כי הוא שופט
