אני קול אחד ממקהלה הולכת וגדלה של נשות המילואימניקים שנושאות כעת קול זעקה. אנו לא רק מחכות לשובם של יקירינו משדה הקרב, אלא נושאות לבדנו בעול כבד מנשוא. אם לשלושה, אשת מילואימניק, ניצבת מול מציאות בלתי נתפסת. הגיע הזמן שהמדינה תפקח את עיניה, תיווכח למחיר הכבד שאנו משלמות – ותפעל לשינוי - עכשיו.
בעלי, כמו רבים אחרים, נקרא שוב ושוב למילואים ממושכים. אחוז קטן באוכלוסייה, רק אחוז אחד, נושא בנטל עצום, בעוד רבים אחרים חיים חיי שגרה. הזעם והתסכול שלנו גוברים עם פרסום הידיעות לגבי גיוס חיילים בפרופיל 64 ואפילו נכי צה"ל לתפקידי לוחמה – בזמן שקבוצות שלמות בחברה הישראלית כלל לא מתגייסות. איך ייתכן שאנשים שכבר נתנו את בריאותם, הנפשית והפיזית, למען המדינה נדרשים להקריב שוב, בעוד אחרים לא הקריבו אף לא יום אחד?
אני עדה לשחיקה המתמשכת יום-יום. על פי צה"ל, מילואימניק עתיד לשרת בממוצע כשלושה חודשים בשנה, ולעיתים אף יותר במצבי חירום. 400 אלף צווי 8 נהפכו לשגרה בלתי נסבלת השוברת את רוח העם. אותה אלונקה נעשית כבדה מסבב לסבב ואנשים שסוחבים אותה הולכים ומתמעטים. הנתונים מדברים בעצמם: שיעור ההתייצבות למילואים בירידה. אנשים הגיעו לקצה גבול היכולת - בעל כורחם.
נוסף על כל האתגרים, אנו סוחבות גם את הנטל הנפשי. הפחד המשתק, החרדה לשלומו גוברת מרגע לרגע, והבדידות קשה מנשוא. סקרים מטעם "פורום נשות המילואימניקים" מגלים את המחיר: 19 אחוז דיווחו שחוו מחשבות על פגיעה עצמית, 30 אחוז דיווחו שצרכו לראשונה חומרים משני תודעה ו-33 אחוז דיווחו שהן לא פונות לעזרה נפשית בגלל קשיים כלכליים.
כעצמאית, אני חווה את המשבר הזה בעוצמה כפולה. העסק שלי מידרדר, בעלי במילואים תכופים, ואני נותרת לבד עם הילדים והאחריות הכלכלית. איני מבקשת רחמים – אני דורשת רק הוגנות. האבסורד צועק איתנו: בזמן שמשפחות שלמות נאבקות על קיומן, חלקים בחברה ממשיכים בחייהם בנוחות.
תמונת המצב הזאת חייבת להשתנות - למען עתידה של החברה כולה. זה לא רק עניין של מילואים – זו סולידריות לאומית חיונית. מדינה לא יכולה לשרוד כשחלק מהאוכלוסייה נשחק עד דק - והיתר עומדים מנגד - ואף רוקדים.
האם מקבלי ההחלטות מבינים שרוח העם נסדקת? אנחנו נמצאים במלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, ובכל זאת, לא כולם מתגייסים למאמץ. זהו לא רק צורך ביטחוני, אלא חובה מוסרית וחברתית. אנו דורשות שינוי מהותי, לא הבטחות ריקות ולא פוליטיקה זולה. חובה עלינו להגיע להכרעה - לא רק למעננו, אלא למען ילדינו ונכדינו שיחיו כאן בעתיד. כי המחיר שאנחנו משלמות כבר עכשיו מאיים לא רק על משפחות הלוחמים, אלא על עצם קיומה של ישראל כחברה מלוכדת ואיתנה. הגיע הזמן – די לדיבורים, עת למעשים.
בכנר היא ממייסדות פורום נשות המילואימניקים
איני מבקשת רחמים – אני דורשת רק הוגנות. האבסורד צועק איתנו: בזמן שמשפחות שלמות נאבקות על קיומן, חלקים בחברה ממשיכים בחייהם בנוחות