"לא התייאשתי מימיי/ כי מה שלא קרה במאי/ יקרה בעזרת השם ודאי ביוני יולי", שר בני אמדורסקי בשיר הענק "אני גיטרה" שכתבה נעמי שמר. בתרגום חופשי, ובהפוך למצב נבחרת ישראל, מדוע מה שלא קרה ב-13 קמפיינים של מוקדמות המונדיאל, יקרה בקמפיין ה-14? ועוד כשבבית המוקדם משתתפות זוכות המונדיאלים הקודמים גרמניה או איטליה (המפסידה ביניהן)? 56 שנה לאחר הטורניר האחד-ויחיד-ומיוחד במקסיקו 70', אנחנו מתחילים בטיפוח האשליה שמתנפצת תמיד, אבל תמיד, בפרצוף.
זה לא שכשלנו בארבעה מחמישה קמפיינים, אלא ב-14 מתוך 14. מאמנים, כוכבים ושחקנים התחלפו, אפילו חלק מהקהל – אף אחד לא מצא את הפתרון. רק פעמיים היינו קרובים יחסית, ב-1988 בהדרכת שניאור-גרונדמן זכרם לברכה, וב-2006 עם אברם גרנט.
הבעיה של הכדורגל הישראלי, שלא משתנה במשך יותר מיובל שנים, היא הנחיתות הפיזית והמנטלית. כדורגל, אמרו פעם, הוא תחרות אתלטיקה עם כדור ולעמים האתלטיים יש יתרון ברור. היחיד אצלנו שעומד בסטנדרט העולמי הוא בכלל לא כדורגלן, אלא דני אבדיה.
בואו נבחן מה יש לנורווגיה, יריבתנו העיקרית על המקום השני (בסיכויים לא גבוהים) להציע באתלטיקה: יקוב אינגבריגטסן, המנצח באולימפיאדת טוקיו ב-1,500 ו-5,000 מטר, וקארסטן וארהולם, האלוף האולימפי ב-400 מטר משוכות באותם משחקים – עם שיא עולם מדהים, 45.94 שניות. אוכלוסייתה של נורווגיה היא מחצית מישראל, אבל בתחום הספורט יכולתה עולה עלינו פי 2. אפילו אסטוניה, עם שני מיליון תושבים, שנחשבת נחותה לעומתנו בכדורגל, ייצרה אלופים גדולים בקרב-10 – אחד המקצועות הקשים פיזית ומנטלית בספורט: ארקי נול, אלוף אולימפיאדת סידני-2000 ויוהאנס ארם, אלוף אירופה ברומא 2024.
כדי להצליח מול נורווגיה, עם ארלינג הולאנד ממנצ'סטר סיטי, מרטין אודגור מארסנל ואלכסנדר סרלות מאתלטיקו מדריד, נצטרך לעלות בשתי דרגות באינטנסיביות המשחק. כללית, צודק רן בן-שמעון שבונה על יורו 2028. יתר על כן, כדי לעלות אפילו לפלייאוף המוקדמות מהמקום השני, מעל נורווגיה, נהיה חייבים בשינוי סדרי עולם. אנחנו עוד לא שם. ובקמפיין הספציפי הזה אפילו ביתיות הגונה לא תהיה לנו. מה שלא קרה במאי, כפי שכתבה נעמי שמר, יקרה פעם והנבחרת תעפיל למונדיאל אבל רק בעוד זמן רב. אז בלי אשליות.
