סיפור החיים המרתק של אולסיה קנטור מתחיל כילדה בברית-המועצות ומגיע עד כתיבת ספרי מתח וריגול, ואפילו עבודה בוותיקן כמומחית להערכת אבנים יקרות. היא עלתה ארצה באמצע שנות ה-90, ואחרי תקופה מסוימת הגיעה למקלט לנשים מוכות עם תינוקת בת שמונה חודשים: "כעולה חדשה הרגשתי שאני לא עושה מספיק כדי להיחשף לתרבות הישראלית ולהתמזג לתוכה. הגוף הפיזי כאן, אבל הגעגועים והמחשבות במדינה שממנה באנו. לא רציתי לחיות ככה. בתהליך כירורגי אכזרי חתכתי את עצמי מהשפה הרוסית והחלטתי לדבר רק עברית. הלכתי להצגות, דיברתי עם אנשים באוטובוס, עם מוכר הירקות. רציתי לשמוע את הצלילים של השפה, להבין מה אתם נושמים. להיות כמוכם".
כשחיפשו מוכרות דוברות שפות שונות לחנות תכשיטים אולסיה התקבלה לתפקיד, ועם הזמן התקדמה בתחום ועשתה קריירה מרשימה. היא הקימה קרן פילנתרופית שדרכה היא עוזרת לנשים יוצאות מקלט ולצעירים מאוכלוסיות מוחלשות שלהם מעניקה הקרן מלגת סטודנט, ובשנה שעברה הקימה גם מיזם לסיוע לנפגעי המלחמה, שמעניק סיוע פסיכולוגי ונפשי.
האוצרות של הוותיקן
משנת 2013 עד 2020 עבדה קנטור בוותיקן. בהנחייתו של האפיפיור פרנציסקוס, היא עמדה בראש צוות של מומחים בינלאומיים ויצרה רשימת מלאי של כל דברי הקודש של הוותיקן, כולל אביזרי כסף, זהב ואבנים יקרות: "מהות העבודה הייתה לבצע הערכה כספית של דברי הערך. עשיתי את זה עד הקורונה. היום אני עובדת במחלקת השימור של מוזיאון הוותיקן, מקבלת את כל הפריטים הזקוקים לשיקום ומחליטה מה גודל התרומה שצריך לגייס כדי לשמר כל פריט".
3 צפייה בגלריה
"הוא באמת אדם מיוחד". אולסיה ופרנציסקוס בוותיקן | צילום: Francesco Papurello Vatican official photographer
את יושבת בתוך הוותיקן?
"בעבר, עד הקורונה, ישבתי שם קבוע. שבוע בוותיקן ושבוע בארץ. מאז סיימנו את הפרויקט הגדול של הקיטלוג, והיום אני עובדת לפי הצורך. בדרך כלל אוספים עבורי כמה פריטים ואני נוסעת לבחון אותם ולקבוע מה הצרכים לשימור".
ומה שלום האפיפיור? פורסם שהוא חולה.
"הוא איש בן 88 שמאושפז עם דלקת ריאות, שלא פשוטה גם לאדם צעיר. הוא אדם באמת מיוחד, מנהיג שרואה אנשים וצרכים של אנשים, ואם דיברנו על החמלה כערך עליון, הוא כזה".
הוא גם קרא לשחרור החטופים.
"החבר הכי קרוב שלו מארגנטינה הוא הכומר של הכנסייה בעזה. וכשהוא היה מקבל דיווחים מהחבר שלו על מה שקורה בעזה, לא היה פשוט עבורו לתמוך בהשבת החטופים, אבל עדיין הוא נקט בעמדה הזו כי חיי אדם הם ערך עליון וכך צריך בכל חברה".
"מרגישה בגוף את הדמויות"
קנטור, בת 54, היא אמא לארבע בנות (בת 28, בת 16 ותאומות בנות 13 וחצי) ונשואה כיום לפרופ' אביעד קליינברג. בשנים האחרונות היא מפרסמת ספרים בעברית, השפה שכל כך התאמצה לרכוש. הספר "בוגדת נאמנה", שרואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים, הוא השני בטרילוגיה. קדם לו "לב אש" ואת השלישי כבר החלה לכתוב, אבל עוד לא יודעת איך תקרא לו. "הכתיבה עבורי היא דיבוק. כל החיים אספתי סיפורים מרתקים על האנשים והמצבים סביבי, וכשסיפרתי על כך ראיתי שכולם מרותקים. ואז הבנתי שאני יודעת לספר סיפור".
במרכזו של "בוגדת נאמנה" עומדת סופיה, ילדה בת 10 שחיה חיים שלווים בכפר בברית-המועצות. בשנת 1939 כל הגברים במשפחה נעלמים בבת אחת. הנשים לא מבינות מה קורה, אבל הסבתא, אנה, מבינה שהגברים נלקחו על ידי המשטרה החשאית, ושהשלב הבא יהיה לשלוח את הנשים למחנות עבודה ואת הילדים לבתי יתומים לחינוך מחדש. כדי להציל את המשפחה, אנה נמלטת עם כולם לבקתה ביער, שם הם חיים ולא יודעים על מלחמת העולם השנייה. סופיה ואמא שלה נדיה, מבטיחות זו לזו שהן יעשו הכל כדי לגלות מה עלה בגורל הגברים במשפחה. עם פרוץ המלחמה, אמא של סופיה הופכת להיות המאהבת של מפקד הפרטיזנים ושוכחת את הנדר. סופיה לעומתה, הופכת למרגלת ומבטיחה לעצמה שתמצא את אביה בכל מחיר. במהלך המסע האובססיבי, סופיה בוגדת בכל אחד שאוהב אותה ומתקרב אליה, רק כדי למצוא רסיסי מידע על גורלו.
אולסיה: "הרעיון הזה לא נולד סתם, זה הסיפור האמיתי של אמא שלי. מתוכו גדלתי על ההבנה שכל החלטה שאת לוקחת מעצבת את שרשרת האירועים שלך בחיים. אני הרבה פעמים חוזרת אחורנית כדי להבין איזה אדם הייתי הופכת להיות אם לא הייתי עושה בחירה כזו או אחרת. הבחירות שלנו מעצבות את האופי, וככה אני גם בונה את הדמויות בספרים שלי. אני חופרת לעומק כדי להכיר את הדמויות, יוצאת להליכות ארוכות ושואלת 'מה הדמות מרגישה ואיך היא מגיבה ואיך היא חושבת ומה טמפרטורת הגוף של סופיה, כשהיא צריכה לבגוד במישהו כדי להגיע לחקר האמת'. אני ממש מרגישה בגוף שלי את מה שעובר עליה. אני לא לוקחת את הקוראים שלי כמובן מאליו, אלא מקפידה להיות מאוד אטרקטיבית כדי שיישארו איתי. לוקח לי בערך ארבע שנים לכתוב ספר, החומר חי אצלי בגוף הרבה זמן לפני".
מה למדת מסופיה?
"שהחיים הם לא שחור ולבן ושאסור לפגוע באחר, גם כשאנחנו רוצים להשיג מטרה חשובה. צריך להיות רגיש יותר לסביבה ולאנשים שאיתנו ולידנו".
אמא שלה, שנפטרה ממש לפני כמה חודשים, ליוותה את אולסיה בתהליך כתיבת הספר: "היה לה צורך לספר את הסיפור שלה, כדי להשיג תיקון, למרות הטעויות שעשתה בדרך. אני אוהבת מאוד לדבר עם אנשים מבוגרים, כי הם מסתכלים לאחור על החיים שלהם, ולמדתי שבין הדברים שהכי מצערים אותם זה שהם היו קשוחים מול רגשות של האחר, ואולי פגעו בו. התובנה של אמא שלי הייתה שחמלה צריכה להיות הרבה מעבר לאידיאולוגיה. ואם אני לוקחת את זה להיום, אסור לנו לחשוב על הקורבנות הבאים, אלא רק על איך להציל את החטופים מהגיהינום. החמלה הבסיסית היא החוזק של האדם ושל החברה. זה מה שעושה אותנו אחרים וטובים – חמלה". •
במרכזו של הספר עומדת סופיה, ילדה בת 10 שחיה בשלווה בכפר בברית-המועצות. יום אחד בשנת 1939 כל הגברים במשפחה נעלמו
