ענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל הוא הכדורגל, אבל הספורט הלאומי הוא ביקורת על שופטי הכדורגל, וכולם שותפים לחגיגה: מאמנים, שחקנים, אוהדים, אנשי תקשורת ומי לא. מערכת ה-VAR שנכנסה לחיינו בשנים האחרונות הייתה אמורה להפחית את טעויות השיפוט והביקורת, אבל בעוד שמספר הטעויות ירד – הביקורת רק התעצמה, כי עכשיו גם שופטי המסך חוטפים על הראש. אבל האם הביקורת תמיד הוגנת?
תעשו פעם ניסוי: צפו בשידור טלוויזיה מלא של משחק – לא משנה איפה: בצ'מפיונס, בליגת העל ובלאומית – ותספרו כמה פעמים השדרים והפרשנים קופצים אחרי שריקה של שופט ופוסקים: היה פנדל, לא היה פנדל, זה נבדל ברור, מגיע לו כרטיס אדום ועוד כהנה וכהנה. עכשיו תספרו כמה פעמים השדרים והפרשנים חוזרים בהם מקביעותיהם אחרי שצפו בכמה הילוכים חוזרים של המהלכים ממספר זוויות. אחסוך לכם את הספירה: הרבה מאוד. אם אותם שדרים ופרשנים היו שופטים, ובמקום מיקרופון הייתה להם בפה משרוקית, הקריאות שלהם היו הופכות לטעויות שיפוט.
בליגות הגדולות בעולם שופטי המסך יכולים לצפות בהילוכים החוזרים ולתקן טעויות של השופטים וגם של השדרים והפרשנים, והכל בא על מקומו בשלום, בערך. הבעיה הגדולה יותר היא בליגה הלאומית, שם אין VAR שיכול לתקן טעויות שיפוט, ורק השדרים והפרשנים יכולים לתקן את עצמם אחרי ההילוכים החוזרים ולצאת בסוף החכמים והצודקים.
ההשתלחויות הגרועות ביותר בשופטים הן מצד אלה שמייחסים להם כוונות סמויות. הקבוצות הקטנות טוענות שמקפחים אותן כי הן קטנות, והגדולות חושבות שדופקים אותן כי הן גדולות. כמה בעלים שמעתם שמתלוננים על כך שהם הוציאו מיליונים מכיסם, ואז מגיע שופט והורס להם את העונה? ומה עם המיליונים שהם הוציאו על חלוצים שמחמיצים, בלמים שמפשלים ושוערים שחוטפים גולים בין הרגליים – זה לא כסף? טעויות הן חלק מהמשחק, אבל רובן לא קשורות לשופטים.
