בימים אחרי שיהודה בני היקר נפל בג'באליה, יצא לי להתראיין לא מעט. באחד הראיונות נשאלתי מדוע אני חושבת שצריך להקשיב לי. השבתי בכנות "אינני חושבת שהפכתי חכמה יותר מאז שבני נפל. עם זאת, אני יודעת שמקשיבים לי יותר כעת. ואני מרגישה שזו חובתי. דווקא כאם שכולה. לזעוק את האמת שאני מאמינה בה, ושבני נפל למענה".
יהודה שלי, היה מפקד פלגה בסיירת גבעתי. כבר בשעות הבוקר המוקדמות "הבין את האירוע". בערב החג עוד שוחחנו על מלחמת יום כיפור, ובבוקר הודיע לי "אמא, זה יום כיפור" – ויצא להילחם בדרום. שלושה ימים נלחם בנחל עוז. הציל משפחות ונפשות רבות, ולאחר התארגנות של מספר ימים יצא בחוד של חטיבת גבעתי והיה הכוח הראשון שנכנס להילחם בעזה (חבריו סיפרו ש"את הבית הראשון בעזה הוא זה שפתח"). ביום שישי בבוקר, י"ט במר חשוון, זיהה מחבלים עם RPG מכוון לחייליו בסיירת שהיו בהפוגה, ובלי לחשוב פעמיים הסתער, חיסל מחבלים ונפל יחד עם שני חייליו. בקרב האחרון שלו "הציל את כל הפלוגה. לא מילימטר פחות" כפי שכתב לנו בשבעה הסמ"פ שלו.
אחד הדברים שהכי ניחמו אותי בימי השכול (שאינם נגמרים, האמינו לי) הוא שהמלחמה הזו עצרה תהליך מאוד קשה בעם, שאנחנו במקום אחר ממה שהיינו. ושבננו שלנו, הגיבור יפה העיניים והחייכן שנפל, הוא חלק מה"תרומה" למציאות החדשה והמחלימה הזו. להבנה החדשה הזו שאנחנו חייבים לשנות את כללי השיח וכל מה שקשור לזה. חלק מההחלמה הזו ניתן לראות בחיבור הנדיר שמשפחתנו זכתה בו עם קהילת נחל עוז שבה יהודה לחם והציל כאמור נפשות רבות.
מה שקורה עכשיו מדיר שינה מעיניי. אמנם לא בדקתי זו סטטיסטית. אבל מרגיש לי שלא מדובר ברוב העם או רוב המחנה הנגדי לדעותיי, אלא לרוב נובע ממעין שנאה צרופה ל "ביבי" או "המחנה של ביבי". שהאמינו לי יש לי בטן מלאה עליו (או על "המחנה" שלו) עוד קודם המלחמה, בטח אחרי שהפכתי לאם שכולה.
עיקר דבריי מכוונים למי שבוחר להדהד את הקרעים וההתבטאויות הקשות, ומנגד למי שבוחר להילחם בזה. למחוק את מה שניתן לראות כמנגנון של השמדה עצמית. אינני מדברת כמובן על הוויכוח על הדרך להשגת הניצחון, הביטחון והשגשוג ולהשבת החטופים. אני מדברת על כך שישראלי פותח רדיו או טלוויזיה ושומע מסרים שהם "אנטי מדינת ישראל". מסרים של להפסיק את המלחמה, מבלי לדון על שאלות של מטרה וחזון.
זה כבר לא מתחת לשולחן. אלו מסרים שמהדהד ארגון חמאס בלי להתבייש.
רק בשבוע החולף התפרסם המכתב של ראש השב"כ רונן בר, וחמאס, לא פחות, הוציא אותו בהודעה כהוכחה ניצחת לכך שהוא צודק. ביטויים כמו "בכל מחיר" כשהמחיר המדובר הוא כמובן הפסקת המלחמה ושימת שלוש בנותיי ומשפחותיהן שגרות בעוטף, ובגבול מצרים, בסכנה, ואף פעם לא מחיר של הרעבת האוכלוסייה העוינת בעזה, חיסול ללא הבחנה של איום מרצועת עזה, השתלטות על שטחים והחלת ריבונות קבועה על רצועת עזה, כחזון או אפילו כאמצעי לחץ.
אני יודעת שדעתי איננה הדעה היחידה. אני יודעת שאנחנו יכולים להיות חלוקים על הדרך הנכונה. אבל אני מבקשת. אני מתחננת. גם אם לא אחדות דעות, בואו נחזור לאחדות הנפשות שאליה אנו באמת שייכים. תנו לי בחזרה את הנחמה שלי. תנו ליהודה שלי את סיסמת הניצחון שאמר לחייליו עת קיבל את תפקיד מפקד הפלגה בסיירת: "יחד, ורק יחד, ננצח".
אחד הדברים שהכי ניחמו אותי בימי השכול (שאינם נגמרים, האמינו לי) הוא שהמלחמה הזו עצרה תהליך מאוד קשה בעם. ושבננו שלנו, הגיבור יפה העיניים והחייכן שנפל, הוא חלק מה"תרומה" למציאות החדשה והמחלימה הזו
