לא חבל על האנרגיות שלנו? באמת שואל. משחק נגד אסטוניה אמור להיות פרומו לסרט האמיתי. לנורווגיה. אנחנו לא אמורים לצאת ממנו כאילו לא רק פירפרנו 75 דקות נגד השעון בהונגריה, אלא עבדנו בלהקים את האצטדיון. לא רק שחקנים: כאוהד אתה יוצא ממשחק כזה עם עיגולי זיעה, עם חשק לאמבטיית קרח כדי להרפות שרירים.
בן-שמעון אמר אחרי המשחק שהניצחון הדחוק על אסטוניה יעזור להשאיר את הנבחרת עם רגליים על הקרקע. מי ישמע, שלוש-אפס היה גורם לנו להסתובב ויניסיוס ג'וניור. אבל כן, בעיקרון צודק. משחק הפתיחה מאחורינו ואנחנו עם רגליים, ידיים, גחון על הקרקע. גם אנחנו וגם נורווגיה, שנפגוש מחר, שיחקנו מול יריבות חלשות וחיוורות מאיתנו. נורווגיה עשתה חמש-אפס. בשבילה הטורניר לא התחיל. אנחנו עשינו מהפך רבע שעה לסוף ויצאנו עם תחושה כאילו כבר שיחקנו נגד נורווגיה.
קשה לבוא בטענות לשחקני הנבחרת, באמת. דומיננטיות. עמידה. המון רצון. המון בונקר מהצד השני. מרכז השדה, מחמוד ג'אבר בעיקר, לא איפשר לאסטוניה לנשום לכיוון החצי. חצי משחק גלוך וסולומון בטיקי טאקה על החמש. השוויון של דן ביטון לימד כמה חשוב לבנות על שחקנים חמים. ולמרות חילופים מאוחרים, הנבחרת לא הורידה רגל מהגז.
יש רק דבר אחד לדבר עליו. נו, אתם יודעים, האלמנט שאנחנו מתמחים בו: לסבך. נורווגיה הבקיעה בדקה החמישית, ועד ההפסקה הייתה עם ארבע. ארלינג הולאנד הסתובב במגרש בהליכת ירח. ואצלנו, אסטוניה כבשה בניסיון הראשון. גרמה לסולומון, הכוכב שלנו, להיסחט עד הסוף. זה ההבדל בין קל למסובך. אבל כאלה אנחנו, וזה הכישרון המולד שלנו. למי לא דפק הלב ברבע שעה האחרונה, כשאסטוניה ניסתה להגיח קדימה? לא כי היא הייתה שווה גול. כי אנחנו שווים פאלטה.
כדורגל זה בסוף משחק. רק שאנחנו מערבבים פנימה מרכיבים מעולמות האמוציה. רגשי נחיתות, כישלונות עבר, לחצים של מדינה שלמה, שדים. מנפחים אירוע שצריך לסמן עליו "וי", אסטוניה, קילומטרים מעבר לממדים שלו. עובדה שכשיורד הלחץ, הכל פתאום קל, אפילו לתת בראש לבלגיה. איך מסננים את הרעשים שבתוכנו? זו המשימה העיקרית של רב"ש. להיות מאמן נבחרת ישראל זה הרבה מעבר לטקטיקה. זה להיות גם פסיכולוג. רמז: רגליים על הקרקע היא לא הבעיה שלנו.
