בשלהי שנות ה-90 החל בחור צעיר ומצודד משדרות בשם איתי אטיאס לכבוש את עולם הדוגמנות הבינלאומי. הוא הצטלם לשערים של מגזינים יוקרתיים, כיכב בקמפיינים נחשקים ועבד עם בכירי המותגים והמעצבים.
באחת מנסיעותיו בעולם, התוודע הדוגמן הישראלי לצלם והאמן היווני ונגליס קיריס, שהתרשם ממנו במיוחד. "אני לא אשכח איך נפגשנו ב-1999", משחזר כיום קיריס. "איתי הגיע מפריז לדגמן ביוון ונראה מדהים. אחרי הפרויקט הראשון, לא הפסקתי לעבוד איתו. נהיינו חברים טובים, התחלנו לנסוע יחד בעולם ועשינו פרויקטים נפלאים – למשל תערוכת צילומים בהשראת צייר יווני מהמאה ה-19. בעבודה המשותפת שלו עשינו הכל, כולל צילומים פרובוקטיביים ל'פלייבוי' ואפילו עירום. למה לא? לאיתי היה גוף מדהים".
6 צפייה בגלריה
("אף פעם לא הייתי בסרט הזה של לחוש אפליה וגזענות". איתי אטיאס על רקע התמונה שלו בתערוכה | צילום: יובל חן)
אילו עוד איכויות היו לו?
"איתי היה כמו קייט מוס – ידע לכבוש את הקהל והמצלמה בקלות: הוא יפהפה, שופע קסם וסטייל. יש לו יכולת מופלאה ויוצאת דופן לשחק עם המצלמה. איתי היה המוזה שלי".
עם השנים, אטיאס פרש מהדוגמנות ועשה הסבה לעסקים. הקשר עם קיריס התרופף. ואז, לפני שנה וחצי קיבל הצעה מפתיעה: לדגמן עבור "רוקם באור", תערוכת הדגל המרשימה והמרהיבה של קיריס במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) בתל-אביב. התערוכה, שנפתחת היום ואותה אצרה רז סמירה, נוצרה בעקבות ביקור שערך עמי כץ, מנכ"ל המוזיאון, במשכנו של קיריס באתונה. כץ נחשף ליצירתו המשובחת של קיריס, המשלבת רקמה וצילום, והחליט להרים פרויקט דומה בישראל.
בפברואר 2024, בעיצומה של המלחמה, קיריס והצוות שלו הגיעו לתל-אביב, כדי לצלם את אוסף התלבושות של המוזיאון. כ-90 דוגמניות ודוגמנים ישראלים, וביניהם אטיאס ושתי בנותיו הגדולות עלמה ורוני, הצטלמו בתלבושות אותנטיות ונדירות, שמקורן בקהילות יהודיות מרחבי העולם. התצלומים הודפסו על בדי כותנה גדולים, שעליהם אנשיו של קיריס רקמו רקמות מסורתיות מזהב, מתכות עדינות וחוטי כותנה, תוך שחזור מסורות רקמה עתיקות.
"ונגליס התקשר אליי אחרי שלא נפגשנו 20 שנה ואמר שהוא חייב לצלם אותי, וגם את הבנות שלי. פתאום טלפון מהעבר תופס אותך", מספר אטיאס בן ה-45. "היה בעבר בינינו חיבור חזק, וכשנפגשנו שוב לכבוד הצילומים, כאילו הזמן לא חלף, כאילו עבר רק שבוע. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל, אבל גם פתיחת מעגל - כיום אני בעלים של 'גו מדיה 1', חברה שמתעסקת בפרסום על אוטובוסים, אז אמרתי לעמי ורז ממוזיאון ארץ ישראל, שזה יהיה מדהים שצילומים מהתערוכה יופיעו על אוטובוסים ברחבי הארץ. עמי אהב מאוד את הרעיון, וכך גם מי שלא יזכה להגיע לתל-אביב ייחשף לעבודות החדשות של ונגליס ולתלבושות היהודיות".
קיריס סבור שאטיאס עדיין מפליא לדגמן, כמו בשנות השיא שלו. "המבט בעיניים אולי שונה. אבל למרות שהוא התבגר, איתי עוד יותר יפה. יש לו אותם מזג וגישה. אני מאוד שמח שאנחנו שוב קרובים ושהכרתי את משפחתו".
בלי אזעקות בשדרות
איתי אטיאס נולד וגדל בשדרות, בן בכור במשפחה המונה ארבעה ילדים. הוריו עלו ממרוקו. האב עבד כטכנאי קירור והאם סייעת לגננת. "הייתה לי ילדות נפלאה, פשוטה, ערכית ומרתקת. לא היו אז אזעקות בשדרות. לימדו אותנו לעזור לאחרים, לכבד אנשים. כולם היו כמו משפחה. אף פעם לא הייתי בסרט הזה של לחוש אפליה וגזענות, זה לא עניין אותי ולא דיבר אליי. ההסתכלות שלי היא שאני אף פעם לא יותר טוב מאחרים, ואף אחד לא יותר טוב ממני. הגישה הזאת היא המתנה הכי טובה שקיבלתי מההורים. בפרספקטיבה, אני מבין ששדרות והוריי נתנו לי בסיס ועמוד שדרה".
בגיל 16 וחצי אטיאס טס לארצות-הברית. "נסעתי לביקור משפחתי ובסוף נשארתי. רציתי לצאת לעולם הגדול. בהתחלה הייתי בסן-פרנסיסקו. עבדתי כמלצר, סוכן דוגמנים גילה אותי והתחלתי לדגמן. אחר כך עברתי לניו-יורק והצלחה הייתה פסיכית. לא הרגשתי אף פעם שאני ילד יפה, אבל גדולי המעצבים חשבו אחרת. הכל קרה מהר, בגדול ובעוצמות. לבוא משדרות ולהגיע לפסגה כזאת, זה משהו שלא ידעתי להכיל. מסע מוטרף והזוי. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. הייתי סקרן ועם יכולת להתחבר עם אנשים. אני אמנם לא גבוה מאוד, אבל הכריזמה שלי עבדה. בשדרות היו בהלם מקריירת הדוגמנות שלי".
אטיאס מצא עצמו עובד עם צלמים כמו ברוס וובר ודיוויד לה שאפל, ומככב בקמפיינים בינלאומיים, מדיזל ועד קלווין קליין. "הייתי דוגמן הבית של ורסצ'ה. זכיתי לפגוש את ג'יאני ורסצ'ה במיאמי – הוא היה אקסטרווגנטי והבין מה זאת אמריקה לפני שאר המעצבים האירופאים, ולכן עבר למיאמי. באחת הפעמים הצטלמתי עם קייט מוס, היא הייתה מגניבה. עבדתי גם עם ג'יזל בשיא שלה, היה לי חיבור מדליק איתה. את מדונה פגשתי כמה פעמים בכל מיני אירועים ומסיבות.
"היו לי כמה עונות טובות באמריקה וזרמתי עם ההרפתקאות. לא הייתה לי בעיה להצטלם בעירום, שלא היה סליזי. כשהבנתי שיש אמנות מאחורי הצילום, מאוד התמסרתי. זה לא הרתיע אותי, בניגוד לאחרים שנרתעו אז. הסתכלתי על הכל כאמן, ולא כדוגמן".
נתקלת בצדדים האפלים והמפוקפקים של הזוהר?
"ברור. הטרדות מיניות היו אז כמו להגיד בוקר טוב. חלק בלתי נפרד מלהיות דוגמן. זאת הייתה התרבות, מתירנות הייתה חלק מהאירוע. למזלי לא קרתה לי סיטואציה חריגה. אף אחד לא סגר אותי באיזה חדר וקפץ עליי, אבל היו לטיפות. כשהרגשתי שהסיטואציה מתחילה להיות לא נעימה, העמדתי את הדברים על דיוקם. היום המצב שונה, וטוב שכך - התנהגות כזאת לא אפשרית ודוגמנים ודוגמניות מגישים תלונות".
יקיר העיר
בסופו של דבר חזר אטיאס לישראל, ומכאן הגיח לעבודות בחו"ל. בשנות ה-2000 עולם אופנת הגברים הישראלי החל לצמוח ולשגשג. במשך שבע שנים הוא היה דוגמן הבית של חברת האופנה "כאוס", שהנפיקה בגדים יצירתיים ונועזים ("היה להם חזון והם הקדימו את זמנם"), ונסגרה בהמשך. אטיאס חלק את הצמרת עם דודי בלסר, שהיה דוגמן הבית של "קסטרו".
ניטשה ביניכם תחרות?
"התקשורת ניסתה לייצר כזאת תחרות. התחרינו תמיד על התואר 'דוגמן השנה' וכולם תהו למי ילך הפרס. בפועל היינו חברים ומאוד אהבתי את דודי. אפילו חלקנו דירה יחד בפריז במשך כמה חודשים. פעם חליתי ודודי טיפל בי במסירות, אני בחיים לא אשכח זאת. דודי היה אניגמה והיה קשה לפצח אותו. אני חושב שזאת הייתה חלק מההצלחה שלו. אנחנו אמנם לא בקשר, אבל אשמח לראות אותו".
בגיל 26 החליט אטיאס לפרוש מהמסלול, להיפרד מהמצלמה וגם להתרחק ממדורי הרכילות ומהטלוויזיה. "פעם הייתי כל כמה ימים בתוכנית של גיא פינס. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי את האירוע. הייתה חוסר הלימה בין היכולת שלי לעשות כסף לבין השם שנוצר לי. הרגשתי גם שאני לא מסוגל לטוס לחו"ל בקצבים האלה. הגעתי לטופ, לא הייתי יכול להתקדם מעבר".
את ההתנסות הראשונה שלו מאחורי הקלעים חווה ב"כאוס". "שיכנעתי את אחד הבעלים של החברה שיאפשר לי לנהל את השיווק. בהמשך, כש'כאוס' נסגרה, הקמתי חברה לקידום מכירות בנקודות המפגש עם הלקוח. כשפרשתי מדוגמנות נורא רציתי שיחשבו שאני מעבר לפרצוף יפה, שאני חכם. תמיד הייתי מעבר לדוגמן של קמפיינים. מאוד חקרתי את האמנות, הוצאתי ספר צילומים, עשיתי תערוכה של כל הצלמים שצילמו אותי. מהכנסות התערוכה הקמתי בית מוזיקלי בשדרות יחד עם חיים אוליאל. קיבלתי את אות יקיר העיר".
לפני שבע שנים אטיאס כונן, יחד עם ליאור סלע ונבו אטיאס, אחיו הקטן, את "גו מדיה 1". "הרבה שנים הצנעתי את ההצלחה הגדולה שהייתה לי כדוגמן, שהיוותה סוג של משקולת. רציתי למחוק את התקופה ההיא, בגלל הבנה לא נכונה של הדברים. היום, אחרי ההצלחה הגדולה עם העסק ואחרי שעשינו מהפך בפרסום בתחבורה הציבורית, אני יותר שלם עם עצמי, בהרבה מובנים, גם עם תקופת הדוגמנות ומה שהיא הביאה לי".
אטיאס הוא אב לשלוש בנות. שתיים – חיילת ותלמידת תיכון — מנישואיו למפיקה דנה זיו ("התגרשנו לפני כעשור ונשארנו חברים מאוד טובים. אנחנו ביחסים נפלאים ועושים חגים יחד"); ואחת, מיה בת השנה וחצי, מגלי, רעייתו הנוכחית, שעובדת בעסקי האמנות. "אני אבא במלוא מובן המילה", מכריז אטיאס. "אגב, שתי הבנות הגדולות שלי דיגמנו, לא רק לוונגליס, ואני זורם איתן ועם הרצונות שלהן".
אילו תגובות אתה מקבל כיום?
"יש אנשים שאומרים לי: 'מאיפה אתה מוכר לי?' ולך תסביר להם מאיפה. זה עדיין מביך אותי. בפגישות עסקים, לפעמים מישהו מציג אותי, ואומר לנוכחים: 'אתם יודעים מי זה?' וגם זה מביך אותי. צעירים ניגשים אליי ואומרים: 'אתה חטפת אותה', ובהתחלה תהיתי את מי חטפתי. מסתבר שהם גדלו על הסדרה 'השיר שלנו', שגרושתי דנה הייתה מפיקה שלה, ושם היה לי תפקיד אורח, במסגרתו חטפתי כלבה. עשיתי את הקמפיינים הכי גדולים בעולם, ובסוף זוכרים אותי מפרק של 'השיר שלנו'... זה הזוי ומופרע. אנשים היו מכורים לסדרה בצורה פסיכית וזוכרים כל דבר שקרה שם, ועכשיו ילדים מגלים אותה.
"יש גם תגובות של אנשים חביבים שאומרים שלא השתניתי, ואני לא קונה את המחמאה הזאת. בסוף כולנו משתנים. בסך הכל זה נהדר שאנשים שלא ראיתי הרבה זמן חושבים שלא השתניתי. אני לא צריך יותר".
אטיאס אכן נראה נהדר. אותו חיוך כובש, שובב ומקסים. גופו שרירי ("אני לא הולך למכון כושר. עושה בעיקר הליכות") ושמור. בזְקנו החלו להפציע אניצי שיבה, שמסגירים במקצת את גילו. "יש משהו בהתבגרות, שנראה לי מתנה בפני עצמה. מאז גיל 40 הנקודות התחברו לי – אני מרגיש יותר מדויק במהות שלי, באדם שאני, במה שאני רוצה להיות. עברתי מסע שלם, והוא לא נגמר".
אתה מתגעגע לימי הפרסום ולאורח החיים הנוצץ?
"אני חייב להודות שאני לא מתגעגע. כשיצאתי מעולם האופנה, הלכתי הלאה. קיבלתי הצעות להשתתף בתוכניות ריאליטי, כמו 'מחוברים' ו'האח הגדול', אבל תמיד סירבתי. זה לא מדבר אליי בשום צורה. אני בחיים לא אעשה תוכניות ריאליטי. אם פעם היית צריך להיות דוגמן כדי להתפרסם, היום אתה צריך להיות שף או לעשות דברים בטיקטוק. אני גם לא מאוד פעיל ברשתות החברתיות. אין לי יותר הצורך השיתופי הזה. לפעמים אני מעלה תמונות מפעם".
וכשאתה מסתכל על התמונות הפרובוקטיביות שלך מאותן שנים, איך אתה מרגיש?
"אני גאה בהן ובעבר שלי. הבנות שלי מודעות לעבר שלי, וראו את הספר שהוצאתי בשעתו. הנועזות שלי והעובדה שהתמסרתי למצלמה, היו חלק מהסיבה להצלחות שלי".
אתה עוד יוצא למסיבות, למועדונים ולאירועים?
"אני מבלה במסעדות ועם המשפחה. היום כשאני נכנס למקום חשוך עם הרבה אנשים, אני נכנס לחרדות. זה פחות מדבר אליי".
ואתה מתחרט על משהו?
"אני לא מתחרט על כלום. פניי לעתיד, לעוד הישגים. המסע שלי ממשיך ואני לא יודע מה יקרה".
העובדה שעמדת שוב מול המצלמה, לא עשתה לך חשק לחזור?
"אם יציעו לי לדגמן, התשובה תהיה לא. אבל אם אקבל הצעה למשהו אמנותי ומעניין, אני לא אסרב. עכשיו אני בטוח במי ובמה שאני". •
"לא הרגשתי אף פעם שאני ילד יפה, אבל גדולי המעצבים חשבו אחרת. הכל קרה מהר, בגדול ובעוצמות. לבוא משדרות ולהגיע לפסגה כזאת, זה משהו שלא ידעתי להכיל"
