הפרוטוקול היה ברור: החטוף שחוזר מועבר במסוק אל מרכז שניידר בפתח תקווה, ואז נכנס דרך שרוול למיניבוס עם חלונות שחורים, שיביא אותו ישירות למחלקה במעלית פנימית פרטית – עד שהגיע טל שהם ב-22 בפברואר ושינה את הכללים. "המסוק נוחת", מספר סא"ל (מיל') ברק לפידות, מנהל מתחם השבים והאדם הראשון שפוגש את השבים בבית החולים. "טל עולה למיניבוס ואני אומר לו 'שלום, ברוך הבא, תכף נוביל אותך למחלקה ונספר לך מה הולך להיות'. הוא היה עם אשתו עדי והילדים יהל ונווה, כולם מאושרים, ועדי מספרת לו מי נמצא בחוץ. ואז טל אומר לי 'תקשיב, אני חייב להגיד להם שלום'.
"עכשיו, זה בניגוד לפרוטוקול, כי אנחנו אחראים להוביל אותם בבטחה למתחם, אבל אז חשבתי רגע, יש פה אנשים שמלווים אותם שנה ומשהו, נכבד אותו וגם אותם. מיד קפצה לי לראש מחשבה שנייה, שזה יהיה נכון שנַראה תמונה. לא התמונה על הבמה בטקס הנוראי בעזה, אלא כזו שבה רואים אותו מחייך, עם אשתו והילדים. תמונת ניצחון ראשונה. אמרתי לנהג לעצור, פתחנו את הדלת וטל נופף להם לשלום. אחר כך עשינו אותו דבר עם אלי-ה כהן, שרצה להגיד שלום לחברים".
3 צפייה בגלריה
("המשפחות רואות אותך, סא"ל על מדים, ואתה זה הצבא". סא"ל (מיל') ברק לפידות | צילום: נמרוד גליקמן)
סא"ל (מיל') לפידות (51), נשוי ואב לשלושה, מתגורר במושב בשפלה, ושירת בחיל האוויר במשך 26 שנה. 7 באוקטובר תפס אותו בעבודתו כמנכ"ל בעיריית רמת-גן, אבל עוד קודם לכן, שנתיים לפני המלחמה, הוא התקבל כאיש מילואים ליחידת השבויים והנעדרים באגף נפגעים בצה"ל. כבר ב-9 באוקטובר הוא הגיע למשפחה "שהבן שלהם היה בסדיר", הוא מספר, "ועל סמך תמונה שבה ראו קעקועים, הגיעו להורים עם הבשורה שנחטף. אבל האבא אמר 'זה לא הבן שלי'. הוא צדק; אחרי ארבעה ימים התברר שהבן שלו נרצח".
במקביל, לפידות מופקד על משפחה נוספת. "התקשרו בלילה ואמרו שיש חיילת, תצפיתנית, שככל הנראה נחטפה", הוא משחזר. "זו הייתה אורי מגידיש. חיכיתי לבוקר כדי להתקשר לאמא שלה ולתאם ביקור. אני זוכר שמה שתפס לי את העין היה השלט על הדלת 'כאן גרים בכיף', ואמרתי לעצמי 'כאן כבר לא יגורו בכיף, כנראה'".
מה אתה זוכר מהמפגש הראשון?
"משפחה עם הרבה עצב, אבל גם תקווה. לאורך 23 הימים שאורי הייתה בשבי, אמא שלה, מגי, אמרה לי 'אורי תחזור', למרות שלא היה שינוי באינדיקציה. אני זוכר שהבאתי לה את הארגזים עם החפצים של אורי, מדים, בגדים וכל מיני חפצים אישיים, והיא אמרה לי 'עכשיו אני יודעת שאם הבאת את הדברים שלה, אורי תחזור'. ואני לא שופט אותה, כי זה משהו שהחזיק אותה ונתן לה תקווה".
כל מלווי השו"ן עוברים קורס מיוחד, שלפני המלחמה נמשך כשבוע, ובזמן המלחמה כיומיים. "במשפחות של חטופים למשל", מסביר לפידות, "הרבה מהטיפול זה להיות איתם בשתיקות, בעיקר ברגעים שאין מידע לתת להם ובמקביל הם רואים דברים ברשתות החברתיות ובסרטונים של חמאס. התפקיד שלי הוא לעזור להם לצלוח את הדבר הזה. לפעמים הרגשתי שאני צריך לנהל עבור חלק מהמשפחות את הבית. בהתחלה באו כל כך הרבה אנשים, וראיתי שזה מעמיס עליהם, אז אמרתי 'תגידו שאני ביקשתי שלא יבואו'.
"משפחות אחרות מאוד מתוסכלות מהאירוע, והם רואים אותך, סא"ל על מדים, ואתה זה הצבא. שואלים אותך 'איפה הייתם?' ואתה חוטף את כל התסכול. אבל הן גם תלויות בך. לפעמים אחרי כמה ימים שאתה בא ואין לך מה לחדש, אומרים לך 'אל תבוא לפה יותר, אני רואה אותך וזה רק מעצבן אותי'. במקרים קיצוניים מבקשים להחליף מלווה. אבל בתפקיד הזה צריך לשים את האגו בצד, להישאר רק עם אמפתיה, הכלה ורגישות".
+++++++
הכימיה בין לפידות למשפחת מגידיש - שמולה עבד יחד עם קצין נוסף, אריק זבלדוביץ' - הייתה מיידית. "הייתי בא אליהם בימי שישי עם עוגות שהבת שלי אפתה, וזה נורא שימח אותם", הוא מספר. "באותה תקופה היה עומס אדיר. אני קיבלתי שתי משפחות, והיו כאלה שקיבלו שלוש. אני זוכר שהייתי בדרך למשפחה של בחור מכיתת הכוננות של אחד הקיבוצים שהוגדר כחטוף, ובדרך קיבלתי טלפון: 'אל תגיע, עכשיו נודע שהוא חלל'. מצבים קשים. בדיעבד אשתי אמרה לי שבבית הייתי ולא הייתי. הראש היה במקום אחר, ובסוף אני גם מנכ"ל של חברה גדולה, אז בימים הראשונים הייתי מגיע לעבודה, ובערב נוסע למשפחה של אורי, ומתמרן בין הדברים".
העומס גרם ללפידות לא להיות נוכח ברגע הכי משמח. "קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה בארבע בבוקר", הוא מספר. "בגלל שהיו הרבה שיחות כאלה מהחמ"ל, שהיו פחות דחופות, לא עניתי. ואז התקשרו לאשתי, שאמרה 'בטח טעות' וניתקה. השיחה הייתה מתא"ל עדנה איליה, רח"ט נפגעים, שהתקשרה להודיע לי שאורי בארץ ורצתה לבקש שאסע להודיע להורים ואקח אותם לסורוקה. כשלא עניתי, היא נסעה במקומי וככה פיספסתי את קבלת הפנים לאורי. בימים הראשונים אכלתי את הלב, אבל אז אמרתי 'אני לא האירוע פה, זה הרבה יותר גדול'".
איפה פגשת את אורי?
"בחדר שלה, כשבחוץ מאות אנשים שמחים. המשפט הראשון שאמרתי לה היה 'אהלן, אני ברק, אנחנו לא מכירים אבל אנחנו משפחה'. אחרי יומיים אמרתי לה 'זכית ב'האח הגדול' בלי שנרשמת בכלל לתוכנית'. המדינה הייתה באבל נוראי, רק 23 יום למלחמה, ופתאום איזו נקודת אור משמחת. אבל עדיין יש לה חברות שנרצחו ונחטפו ולא יודעים מה איתן. מצד אחד היא הרגישה בת מזל, ומצד שני הייתה לה תחושה של חוסר נוחות, אז היא לא רצתה לצאת מהבית".
עד היום לא פורסמו פרטי מבצע החילוץ. אתה יודע מה היה שם?
"בקווים מאוד כלליים. יש לי תפקיד מאוד מסוים, שזה ללוות את המשפחה, ולכן אני לא שואל, כי זה לא משהו שיעזור לתפקיד שלי. מה שאני לא צריך לדעת אני לא רוצה לדעת".
באותם ימים הקים אל"ם (מיל') יואב בר סלע את מערך הקליטה לחטופים השבים, ובכל בית חולים הוקם מערך שתפקידו לחבר בין הצבא לבית החולים, לשכת העיתונות הממשלתית, משרד ראש הממשלה ומינהלת החטופים. לפידות מונה לאחראי על המנחת של בית החולים לילדים שניידר, וכבר בהכנות לפעימה הראשונה שבה הגיעו לבית החולים נשים וילדים הוא התוודע לחלק הפחות נעים של התפקיד כששוחח עם אחת הרופאות במחלקה. "היא שאלה אותי אם אני יודע שאורי נמצאת בגהה, בית החולים לנפגעי נפש שצמוד לבילינסון", הוא מספר. "אמרתי לה 'לפני ארבע שעות אכלתי קציצות דגים בלחם בבית של מגי, ביחד עם אורי. היא לא בגהה בוודאות'. כל הזמן היו שמועות והערות. ואז הבנתי ששמרנו אותה בצמר גפן. שבגלל שהיא לא רצתה להיחשף, זה יצר ואקום נוח לשמועות. למחרת אורי הוציאה סרטון מצחיק בטיקטוק, יוזמה שלי.
"אחר כך מישהי לקחה אותה לשופינג בקניון רחובות, ומשפחה עשירה של יוצאי איראן בארה"ב באו לבקר אותה ותרמו לה אוטו. היה לאורי תיק איפור של אנה זק שנעלם, אז אנה הגיעה אליה עם אותו תיק. עשיתי המון דברים שאינם חלק מהתפקיד, אבל הדבר הכי חשוב בעיניי היה להחזיר אותה לצבא. צה"ל אמר שהיא לא חייבת, אבל אני ראיתי בזה סגירת מעגל. חיפשנו יחידה בפרופיל נמוך, ומצאנו יחידה מסווגת בלי מדים". ביום העצמאות האחרון לפידות נפרד ממשפחת מגידיש. "הרגשתי שאני עדיין מסמל אצלם את החטיפה, וכדאי לשחרר".
+++++++
כשהתגבשה העסקה הראשונה להחזרת חטופים, שניידר נבחר לקלוט את הנשים והילדים. "להיות הראשון שפוגש אותם כשדלת המסוק נפתחת זה מאוד מרגש, כי פתאום אתה פוגש פיזית מישהו שקודם ראית בתמונות", אומר לפידות. "זה היה חדש עבורי, כי כשאורי חזרה אחרי החילוץ במבצע צבאי לא הייתה האופרציה הזו של הקליטה. באותה פעימה הגיעו אלינו משפחות גולדשטיין-אלמוג, קוניו, אלוני ואנגל. לא ידענו באיזה מצב הם יחזרו, והמטרה הייתה לשמור על הפרטיות שלהם. פניתי לחבר מההתאחדות לכדורגל וביקשתי ממנו את השרוול שמשמש את השחקנים ביציאה מהמגרש, כי הפרגודים שפיקוד העורף שם לא באמת הסתירו".
התוכנית להעביר את השבים דרך השרוול, להעלות אותם למיניבוס ולנסוע למעלית התת-קרקעית שמגיעה ישירות למחלקה הצליחה, וכולם הגיעו בשלום. מאותו יום הוא זוכר במיוחד את הרגע עם משפחת גולדשטיין-אלמוג, "כשאגם, שהיא בגיל של הבנות שלי, חיבקה את סבא שלה, אבא של אביה נדב שנרצח. זה היה מחזה קורע לב. במחלקה הזו יש הרבה רגעים של בכי". בהמשך הגיעו למחלקה חמש התצפיתניות, עומר ונקרט ועומר שם טוב, אלי-ה כהן וטל שהם. בסך הכל נקלטו בשניידר, בית החולים לילדים, 35 שבים.
במהלך פעימת השחרור האחרונה לפידות איבד את אביו, אבל המשיך בהכנות לפעימה הבאה. "ביום חמישי, בתום השבעה, בדרך לבית העלמין, היה לי דיון היערכות בבילינסון לקראת הפעימה של יום שישי", הוא מספר. "בבוקר קמתי, עליתי על מדים, נסעתי לבית החולים, הייתי בדיון לראות שכל הקצוות סגורים, ורק אז עלינו לבית העלמין. כל המשפחה חיכתה לי עד שהדיון הסתיים. בסוף לא היה שחרור".
על קבלת הפנים שמחכה לשבים מספר לפידות ש"אני הייתי עם המשפחה של אורי 23 יום וידעתי עליה המון, אז הקצינים המלווים של השבים הבאים יודעים הרבה יותר. אנחנו ממליצים למשפחות להביא להם חפצים משמעותיים. דאגנו שיהיה כינור במחלקה, בשביל אגם ברגר. הילדים של טל שהם ציירו לו שלטים והבן שלו רצה לעשות לו גשר של בלונים צהובים בכניסה לחדר. המשפחה של אלי-ה כהן דתיים ולא נוסעים בשבת, אז דאגנו להם למלון ליד בילינסון ושמישהו ילווה אותם לבית הכנסת.
"בפעימה הזו היה צריך להחליט מי יבוא לפגוש את השבים בנקודה הקדמית. זו הייתה הפעם הראשונה שהביאו את המשפחה לרעים, קודם הם פגשו אותם רק בבית החולים. חלק מהמשפחות אפילו ביקשו לבוא לראות את המחלקה. בנינו שם מתחם בתוך מתחם והקפדנו על כניסה רק של מספר מסוים של אנשים מורשים. כל מי שמגיע למחלקה מפקיד את הטלפון. אין אצלנו תמונה שיוצאת בלי אישור של המשפחה. אלה תמונות שמראות את הבן אדם ברגע הכי אינטימי שלו. גם אנחנו הסתובבנו עם מדבקה על המצלמה".
אתם מכינים אותם ליום שאחרי?
"בסוף יש להם צוות מטפלים שממשיך ללוות אותם, אבל עשינו להם תוכנית הרגלה. יש בבית החולים בית קפה, אז דאגנו שפסיכולוג ומישהו מהצבא ילכו עם השבים לשם, לדמות מה קורה בחוץ, לראות איך מגיבים אליהם".
לפידות יזם הופעות של חנן בן ארי, עומרי גליקמן, עילי בוטנר ועוד עבור השבים. "אחרי שחנן הופיע, התצפיתניות דיברו איתו וסיפרו לו כל מיני דברים", הוא נזכר. "בסוף לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו 'תודה על ההופעה, אבל כל מה ששמעת פה אתה שומר לעצמך'. כמה ימים אחר כך מישהו שלח לי סרטון מהופעה שלו, שהוא מספר שהוא ביקר אצל התצפיתניות ואומר 'תראו, סיפרו לי המון דברים, אבל היה איזה קצין קשוח שלקח אותי בסוף ואמר לי לא לדבר על כלום, אז אני רק יכול להגיד שהייתי שם'".
מזמן לא קיבלנו חטופים חדשים ששבים. עכשיו, עם כל השיח על החטופים, אתה חושב עליהם, מדמיין אותם מגיעים אליך?
"אני עדיין עם זוג מדים תלוי באוטו, וגם בלילה הטלפון נשאר על צלצול ומחכים לקריאה. אני מקווה שהם יודעים שיש מאות ואלפי אנשים שעוסקים בקבלה שלהם, בשחרור, ובהשבתם הביתה. המשימה עדיין לא הסתיימה". •
"טל שהם עלה למיניבוס עם אשתו עדי והילדים נווה ויהל, ובדרך למחלקה רצה להגיד שלום לאנשים בחוץ. זה בניגוד לפרוטוקול, אבל חשבתי שזה יהיה נכון שנראה תמונה שלו לא מהטקס הנוראי בעזה, אלא מחייך ומנופף"
