"אבל לנו יש שחקנים טכניים". בכל דיון על הכדורגל הישראלי, מתישהו המשפט הזה ייזרק לאוויר, מעין מנטרה שנועדה להרגיע את רגשי הנחיתות ועשרות שנות כישלון, שריקה בחושך שמאוכלס באירופים חסונים ואתלטים.
אבל זה בלוף. אפילו הנחמה הקטנה הזו לא עומדת במבחן המציאות. אין לנו נבחרת טכנית ואנחנו לא כאלה מוצלחים בטיפוח שחקנים טכניים. תרגיעו. בינינו, זה היה נחמד לספר לעצמנו שיש לנו כישרונות טכניים מרהיבים (בתקופה של ברקוביץ'-רביבו-עטר עוד הייתה לזה אחיזה מסוימת במתרחש על הדשא), אבל זה תפס רק כי אנחנו רומנטיקנים של דריבלים וסלאלומים שמזכירים לנו את הקטרגל מיום שישי בבית-ספר שפירא. טכניקה זה הרבה מעבר, אבל למי יש כוח לשפר אלמנטים כמו עצירת כדור מהאוויר, בעיטה חדה או מסירה מהירה מדויקת בלי הצורך ללטף את הכדור שוב ושוב?
מה שהנורווגים עשו לישראל שלשום זה מופת של טכניקה. אנחנו נמשיך לייבב שאנחנו קטנים והם גבוהים וחסונים מדי, ובינתיים הם ימשיכו להריץ דאבל פסים בתוך הרחבה הישראלית מבלי שאף בלם מצליח להפריע להם. איזה קצב מסחרר, הבנת משחק, תנועות מתוכננות שמשאירות שחקן לבד מול השוער. המאסה ועובי הירך – מה שאוטומטית מקושר אצלנו למגושמות – לא הפריעו לסרלות, אודגור והולאנד לעשות לנו טיקי-טאקה על הפרצוף ובתוך הרחבה. כן, כמו קטרגל, רק יעיל.
לרגעים זה נראה כמו משחק של ילדים נגד בוגרים, ולא בגלל פערי הגובה. בגלל הדומיננטיות, המהירות, חוסר היכולת להוציא להם את הכדור מהרגל (היו כמה ניסיונות שגרמו לי להתכווץ במבוכה) והידיעה שכשהנורווגים באמת ירצו, הם ילחצו על הגז ויכבשו. אנחנו אוהבים להתלהב מכל דריבל של אוסקר גלוך ומכל שעטה של מנור סולומון, אבל חייבים להיות כנים עם עצמנו: שני הכדורגלנים הכי טכניים בנבחרת ישראל נבלעים ברמה הכללית של הכדורגל האירופי. האחד טרם התרומם מעבר לזלצבורג והשני מקווה לעלות מהליגה השנייה באנגליה. לצערנו יש עוד רבים כמותם ביבשת. אז אפשר להירגע: אין לנו נבחרת טכנית. סתם נבחרת בינונית, איטית, עם כמה כישרונות שמדי פעם מנצנצים, לגמרי רנדומלית.
