רייצ'ל. זה לא השם האמיתי שלה, אלא זה שניתן לה על ידי האיש שחטף וכלא אותה בצריף בית החווה שלו. חמש שנים חלפו מאז והיא, בניגוד לאחרות, שרדה אותן כי תמיד נתנה לו לנצח, או לפחות להרגיש ככה, בכל שיחה, בכל מבט. היא תמיד מצטערת, הוא תמיד צודק. זה הכלל היחיד להישרדות.
קוראים לו איידן והוא גבר נאה ביותר ומרשים לכל הדעות. אף אחד לא יודע שהוא פושע מתועב, פסיכופת. איידן הוא השכן המושלם, איש משפחה למופת, אב מסור לססיליה, בעל תומך. אבל עכשיו אשתו מתה והוא צריך לעבור לבית אחר. איכשהו, רייצ'ל מצליחה לשכנע אותו לא להרוג אותה ולקחת אותה איתו לבית החדש. ההתנהגות שלה כנועה כל כך, שהוא בטוח שהיא לא מהווה סכנה.
אמילי היא בעלת המסעדה שהוריש לה אביה השף. איידן, שמבקר במקום פעמיים בשבוע, מכיר אותה בתפקיד הברמנית שמוזגת לו צ'רי קולה, כי הוא לא שותה אלכוהול, כמובן. אמילי די מאוהבת בו, או לפחות נמשכת אליו בטירוף, אבל מקפידה לא להלחיץ ולהבהיל אותו, נותנת לו לבוא אליה. אלו הן גיבורות "הדיירת השקטה" של קלמנס מישלון, מותחן עילאי, כתוב גבוה, בקריפיות שמתגנבת אט-אט במורד הגב וסיפור מסחרר המסופר על ידי שלוש דמויות, הנשים שמסביב לנבל מבעית.
הדרך לנצח את הרוע היא לאט, בחוכמה, בהתבוננות, בסבלנות. רייצ'ל זוכרת כל פרט בסביבתה, מההצצות החטופות שהיא מצליחה לגנוב, והיא ממתינה, לא משנה כמה זמן זה ייקח. את הנשים האחרות שאיידן חטף הוא רצח, הן לא שרדו; היא יודעת זאת מהמזכרות שגנב מהן והעניק לה. רק היא נשארה, בזכות חוכמתה והאינטואיציה העילאית שלה, מותר האישה מן הגבר מאז ומתמיד. כשהוא מסכים לקחת אותה איתו ועם בתו לביתם החדש, היא כבר יודעת שניצחה.
בין לבין אנחנו מקבלים הבזקים מעוררי חלחלה מקורבנותיו. הראשונה הייתה עובדת מין שבשירותיה השתמש כשהיה סטודנט בקולג'. הספרים שרייצ'ל קיבלה היו שלה. בניית המתח של מישלון מוקפדת, מדויקת, מושלמת, ועימה באה הזוועה עצמה. כלומר, אם אין לכם מספיק מזה בחיים עצמם.
