גם בעולם האקדמי, שבו רבים מהחוקרים הבכירים הם אנשים מבוגרים יחסית, רק מעטים ממשיכים להיות פעילים ולתרום למדע גם בעשור העשירי של חייהם ואחריו. כזה היה פרופ' שמואל אגמון, ששמו ייחקק בפנתיאון המתמטיקאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, שהלך לעולמו. אדם שסיפור חייו שזור במפעל הציוני, במדינת ישראל ובמדע שלה, ובעיקר באוניברסיטה העברית בירושלים.
אגמון נולד בתל-אביב בתאריך סמלי למתמטיקאי: 2 בפברואר 1922 (או: 2.2.22). אביו, נתן אגמון (ביסטריצקי), היה סופר מוערך ופעיל ציוני שלקח חלק בניסיון ההתיישבות הראשון של תנועת השומר הצעיר. אמו, חיה, הייתה רופאת שיניים. את שנות ילדותו המוקדמות עשה שמואל בנצרת הערבית, שם אמו עבדה, ומשם נשלח אביו למשימות בהנחייתו של מנחם אוסישקין. לאחר מכן עברה המשפחה לירושלים.
בלימודיו בגימנסיה העברית רחביה זכה הנער שמואל להצלחה ניכרת. ב-1940 נרשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה העברית. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי והוצב לשירות ביחידת נ"מ. בהמשך, עם הקמת הבריגדה היהודית, נשלח עימה לקפריסין, לדרום איטליה ולבלגיה. לאורך שנותיו באוניברסיטה העברית העמיד אגמון דור מעולה של תלמידים שרבים מהם זכו לגדולות בזכות עצמם. גם ההוקרות לא פסחו עליו: פרסי ויצמן ורוטשילד, שהוענקו לו עוד בשנות ה-50; פרס ישראל למדעים מדויקים ב-1991; פרס א.מ.ת. ב-2007. הוא היה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מאז 1964.
ב-1982 ראה אור ספרו הבולט, שיצא באוניברסיטת פרינסטון ועסק בדעיכה מעריכית של הפונקציות העצמיות של אופרטור שרדינגר. הוא היה רב-מכר במונחים אקדמיים. ב-1990 פרש אגמון לגמלאות, אך המשיך לעסוק במחקר עד יומו האחרון. בשבוע שעבר הוא הלך לעולמו בשיבה טובה, מוקף במשפחתו האוהבת, כחודש אחרי יום הולדתו ה-103.
