התעוררתי בשתיים לפנות בוקר לקול הפצצות חיל האוויר וכל מה שרציתי הוא לצרוח "לאאאאא!!!", "די תפסיקו! אתם תהרגו אותם!". קולות המטוסים ורעמי ההפצצות החזירו אותנו לאחור, כאילו לא הייתה הפסקת אש. כאילו לא קיבלנו בחזרה את גדי ועשרות חטופות וחטופים נוספים רק לפני רגע.
גדי איתנו, אבל אני זוכרת היטב את תחושת המחנק שמתיישבת בגרון, את כאב הבטן מהאגרוף שמקבלים, את הלב שדופק מהר כל כך עד שעוד רגע מתפוצץ, את הזעקה שלא מצליחה לצאת מהגרון מרוב חרדה. הגוף שלי זוכר.
אנחנו לא יכולים ולא מסוגלים לזנוח מאחור את מי שעדיין בשבי ואת משפחותיהם, אנחנו עדיין שם.
אני מאמינה שכל מי ששומע את עדויות החטופים ששבו על הסבל הבלתי אנושי שעברו בשבי חמאס, מחסיר נשימה וליבו מתכווץ. אז איך ייתכן שהממשלה שלנו בחרה לחדש את הלחימה על פני החזרת כל החטופים?
ממשלת ישראל צריכה ויכולה להכריז על סיום המלחמה, הוצאת הצבא מעזה בתמורה להחזרת כל החטופים. חמאס מוכן לזה, ממשלת ישראל כבר חתמה על ההסכם, אבל מפירה אותו.
אינני מוכנה להשלים עם חידוש המלחמה, לכן הגעתי לכנסת ונכנסתי לדבר בוועדות השונות. שרים וחברי כנסת רבים מביעים אמפתיה, כאב ודאגה למצב החטופים ומשפחותיהם אך לא מתרגמים את הכאב הזה לכדי מעשים וממשיכים הלאה בסדר היום, "עולם כמנהגו נוהג".
וכך ביום שלישי האחרון התקיימה בכנסת הצבעה על תקציב המדינה. הצבעות רבות על סעיפים שונים ושום סעיף, שום הצבעה, על הפסקת הלחימה והחזרת כל החטופים.
שוב הגענו לכנסת קומץ משפחות (כי הרוב פשוט ממוטטים רגשית ופיזית) במטרה לזעוק את זעקת החטופים שנמקים, נעלמים ונשכחים במרתפי חמאס, במטרה להזכיר לנבחרי הציבור מהו הנושא הכי דחוף והכי חשוב שעליהם לעסוק בו יומם וליל. חלקם ניסו להסביר לנו שבלי תקציב אין מדינה. אבל האמת היא שעד להחזרת אחרון החטופים, אין לנו באמת מדינה.
עבר לידנו בחור צעיר ושאל על מה המהומה? עניתי לו: "מה, לא שמעת? היה הבוקר פיגוע גדול בירושלים ובתל-אביב, הרבה הרוגים ושוב נחטפו המון אזרחים, 59 במספר!" הבחור נבהל, הזדעזע. לקח לו כמה שניות להתאפס ולהבין באיזה אירוע מדובר.
האם נירמלנו והשלמנו עם עצירת העסקה ונטישת החטופים בעזה לעוד חודשים רבים? האם אנחנו זקוקים לאירוע מזעזע שיעיר אותנו מקהות החושים?
במשך שנים ממשלות ישראל העניקו אותות הוקרה לחסידי אומות עולם. אזרחים שהיו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל נפש אחת. שרי הממשלה שלנו לא מוכנים לסכן את הישארותם בממשלה (לא את חייהם) כדי להציל את אחינו מהשבי. הם מסיטים מבט, מנסים לשכנע את עצמם שזה לא בידיהם, ובעיקר לא עושים הכל בשביל להפוך את העולם ולמצוא את הדרך להשיב את כל אחינו מהשבי הנורא.
מי שיש בידיו ובאחריותו לעצור פשע שקורה לנגד עיניו ולא עושה זאת, הוא שותף מלא לפשע. כך הם שרי ממשלת ישראל וכמובן העומד בראשה, מר הפקרה בנימין נתניהו.
חסידי אומות העולם היו אזרחים רגילים שלא הסכימו לאבד צלם אנוש. לא הסכימו להתרגל ולהשלים עם סבל אנושי עמוק כל כך ועם רצח שיכול להימנע. הם קמו ועשו מעשה, עשו מה שביכולתם, מעשה "קטן" שהציל חיים שלמים.
אני קוראת לכל אזרחי ואזרחיות ישראל, צאו מהבית, אל תשלימו עם הישארות אחינו בשבי, זו אינה גזירת גורל. לכל אחד ואחת מאיתנו יש יכולת לעשות לפחות מעשה "קטן" אחד ביום, שיציל חיים שלמים.
לא להתרגל, לא להשלים, להיות אקטיביים לשינוי המצב.
בואו נראה לממשלה שלנו, ובעיקר לעצמנו, שלא איבדנו צלם אנוש!
בואו נזכיר לנבחרי הציבור שאמפתיה וכאב על אחינו בשבי זה לא מספיק, צריך לפעול ולעשות הכל כדי להוציאם משם. אם נרצה, אין זו אגדה.
הכותבת היא עינב מוזס אורבך, שהורי בעלה, מרגלית וגדי מוזס, נחטפו מקיבוץ ניר עוז ושוחררו בעסקה מצילת חיים. בת זוגו של גדי, אפרת כץ ז"ל, נהרגה בעת חטיפתה
כל מי ששומע את עדויות החטופים ששבו על הסבל הבלתי אנושי שעברו בשבי חמאס, מחסיר נשימה וליבו מתכווץ. אז איך ייתכן שהממשלה שלנו בחרה לחדש את הלחימה על פני החזרת כל החטופים?