בשלב הזה של המלחמה, כשאי-אפשר כבר לזכור האם מדובר ביום ה-541 או ה-514 לתחילתה, כל פרסום אודות המשא ומתן שמתנהל או לא מתנהל בעניין שחרור החטופים מרגיש כמו ספין שנרקח במסדרונות הליכוד. אינספור הדלפות, גורמים בכירים וכאלו בכירים יותר – כולם הפכו את המידע על הנושא החשוב ביותר להכי פחות חשוב. מכונת סחרירים שנועדה במקור להשפיע על האופן שבו מסודרים חברי המפלגה השלטת בפריימריז, להרים את מירי רגב או להוריד את חיים כ"ץ בשלב המוקדמות של הליכודיאדה, מעצבת כעת שיח בעניין של חיים ומוות.
ישראל רוצה עשרה חטופים וחמאס מתעקש על חמישה, כך מפרסמים, או שאולי זה בכלל להפך? נשמע מוגזם, לחשוב שישראל רוצה פחות חטופים ממה שחמאס מעוניין לשחרר, אבל מה לא מוגזם בחיינו? עבר מספיק זמן, שנה וחצי בקירוב, בשביל שאפשר יהיה להתחיל לתהות בלי להתנצל על האמת של האמיתות הבסיסיות ביותר באתוס הישראלי והיהודי, למשל מצוות פדיון שבויים. אולי זו בכלל ישראל שרוצה חמישה וחמאס מתעקש על עשרה? קחו אותם, הם מפצירים (אמנם במחיר גבוה), אבל אנחנו מסרבים. קשים להשגה, קשים להשבה. לאט-לאט, אנחנו משיבים, למה למהר? אוכל לא טורפים מהצלחת, וחטופים לא מחזירים בבת אחת. הרי ישראל מתייחסת אל החטופים כמשאב יקר שאסור שיאזול לחלוטין, שלעד צריך שיישאר ממנו עוד קצת כי בלעדיו לחלוטין אי-אפשר. החטופים הם נס פך השמן של ממשלת נתניהו – איכשהו, תמיד נשאר מהם מספיק כדי להמשיך להאיר את הממשלה. הרי חזרתם של כולם לישראל פירושה סוף המלחמה, וסוף המלחמה פירושו אולי... לא, אל תגידו את זה אפילו בצחוק. מדיניותה של ממשלת ישראל היא שצריך תמיד להיות לכל הפחות ישראלי אחד בעזה.
על הרקע הזה, ברור מדוע בנימין נתניהו בוחר לטוס להונגריה ולשהות שם גם במהלך סוף השבוע הקרוב. אף חטוף אינו מוחזק במנהרות מתחת לארמון בבודפשט, ומשם לא מתקרבים להשבתם אלא להפך – מתקרבים להרחקתם. גם הזעזוע מהאטימות המשתמעת מהתנהלותו של נתניהו אינו אפשרי עוד. בסוף, צריך להתרגל גם לזה. להמשיך להתרגש מחוסר רגישותו של נתניהו, כפי שהשתמע ממונולוג הפתיחה של עודד בן עמי אמש שביקר את נסיעתו, עושה עם ראש הממשלה חסד שאינו ראוי לו – הדברים יוצאים מנקודת הנחה שנתניהו ממוקם איפשהו על ספקטרום הרגישות, גם אם באחד מקצותיו, ועל כן ראוי לבקר אותו בתקווה שהדבר יחולל שינוי. אפשר היה באותה מידה לצפות מתינוק שיחליף לעצמו חיתול.
את מוטיב הדאגה והאחריות לגורלם של החטופים, שבמדינה מתוקנת אפשר היה לצפות שתמלא גם הממשלה, ממלאים כיום בעיקר בני המשפחות. אביתר דוד לא יכול להיות חשוב לאף אחד כמו שהוא חשוב לאחיו, עילי, אך הוא גם לא יכול להיות חשוב פחות ממה שהוא חשוב למי שמנהל את המדינה. בעצתו של רפי רשף, פנה אליו אמש עילי. "אני יודע שאתה כנראה מנותק מתקשורת, אבל במקרה ואתה שומע או מישהו מהחטופים האחרים שומע - אנחנו נלחמים עליך ואוהבים אותך ועושים כל מה שאנחנו יכולים, ומבחינתנו אתה חוזר הביתה", אמר עילי והיישיר מבט למצלמה. בסביבתו של נתניהו לבטח לא אהבו את הדברים. אח שמתגעגע – השמאלנים האלה משתכללים. כמעט עבדתם עליהם, אבל הציבור לא טיפש. זו כנראה לא יותר מעוד מזימה שכל מטרתה להפיל את נתניהו.
