קבלו כלל אצבע לזיהוי חורים שחורים בחוקת הכדורגל: ברגע ששופט מסביר את ההחלטה שקיבל עם מטאפורות מעולם הטבע/מטארולוגיה/ממטרים פזורים - תדע שאתה בבעיה. השבוע התייחסה ספיר ברמן (שופטת מצוינת בדרך כלל) להחלטה לא לשרוק לפנדל אחרי נגיעת יד ברורה ברחבת בית"ר ירושלים, והסבירה: "בשפה המקצועית של השופטים, אנחנו אומרים שזה כדור שנוחת כמו גשם על היד, כאן הכדור מגיע דווקא מראש שחקן ההתקפה, אז זה מגיע מלמעלה, הכדור נוחת על יד השחקן מהראש. אין לו יכולת להימנע מהמגע הזה".
גשם של מילים (בהסבר כולו הופיעו ביטויים אמורפיים כמו "מנח טבעי", "קצת מחוץ לגוף") שמעיד כמה חוק היד בכדורגל הוא בעייתי ונתון לפרשנות שבה כל שופט יכול לפסוק על אותו מקרה בדיוק משהו שונה לגמרי (ואנחנו רואים את זה מדי שבוע, בכל העולם). הוא רק יצטרך להיעזר במטאפורה שונה.
וזה העניין עם חוקים: הם חייבים להיות ברורים וחדים. כאלה שמייצרים אחידות ולא כר פורה לפרשנויות. יכול להיות שההחלטה שקיבלה ברמן היא הנכונה, אבל הבעיה היא שלא מעט שופטים היו פוסקים אחרת. תחליטו כבר מה פנדל, ומה לא. כי אחרת הכל נתון לפרשנות ומפה גם נתון לקונספירציה.
וכשחוסר האחידות מתחבר ללחצים שמופעלים על איגוד השופטים, פערים בין קבוצות "גדולות" ל"קטנות" ואצטדיונים שקשה יותר לשרוק בהם במקרים גבוליים (בטח בדקות הסיום) נגד המארחת – מתחדד ההכרח לנסח חוקים בהירים וחדים.
ועוד לא הגענו לחוק הנבדל שמאז כניסת ה-VAR הפך להזיה טכנולוגית-דיגיטלית של מתיחת קווים בצבעים שונים שכל תכליתם להוכיח שקצה נעל של X מקדים במילימטרים את העקב של Y. במקום לחזור לרציונל הראשוני של חוק הנבדל (שהחלוץ לא יחכה ברחבה וייהנה מיתרון) יושבים הפקידים ומותחים קווים. אתם הורגים לנו את הכדורגל וזו לא מטאפורה.
