בחודשים האחרונים, בכל פעם שירדן שועה מסיים ראיון קווים סולידי, מאופק, עם חיוך מרומז בזווית הפה ואוסף קלישאות שלא אומר הרבה, אפשר לשמוע איזו אנחת רווחה/סיפוק קולקטיבית, שמתפשטת מעל כל האצטדיון וברחבי הספרה התקשורתית – תראה את הילד איך התבגר יפה. מצעיר בעייתי שמסתבך בכל אימון שחרור, קיבלנו כדורגלן בוגר, מחויב, שמבשל נפלא וגם נדיב מספיק כדי לתת לחברו לקבוצה לבעוט פנדל. כתבות הפרופיל כותבות את עצמן מרוב שהשבלונה מוכרת.
אני לא בא לפוצץ שום בלון, כי אין כזה, אבל לדעתי הדרמה והמהפך לא כאלה גדולים – כמו שבגיל 20 שועה לא היה פרא האדם הבלתי נסבל שעשו ממנו, ככה גם עכשיו אין טעם להפוך אותו לנער צופים אחראי שמעביר זקנות את הכביש כדי לסייע להן לפזר את בקבוקי הפלסטיק בפחי המיחזור הנכונים. בסך הכל מדובר בבחור בן 25 מוכשר כמו שד, שעובד במקצוע שהוא אוהב, לפעמים מתבלבל ועושה שטויות, לפעמים פחות, ועכשיו הוא בתקופת פריחה שעוזרת לו לחוש נינוח. מבלי להכיר אותו, רק מלהתבונן בו במגרש כדורגל, שועה נראה כמי שמרגיש בנוח יותר בתוך העור של עצמו, מרגיש מוערך וזה מתפוצץ על הדשא עד לכדי בישול בראבונה בדרך ל-0:3 על סכנין בדרך לחצי גמר הגביע. לא צריך להיבהל אם מתישהו תתפלק לבחור איזו שטות שתזכיר ימים עברו – זה בהחלט יכול לקרות – רק לקחת בפרופורציות הנכונות. כי פרופורציות, כמו מסירות מפתח לעומק, חייבות להיות מדודות וכאלה שלא עוצרות את הריצה. תשאלו את ירדן שועה.
אין לנו הרבה שחקנים כמו ירדן שועה. עם כל ההתעסקות באגו, מדובר בכדורגלן שנהנה יותר למסור לגול מאשר לכבוש בעצמו, רואה את המגרש בגיאומטריה של יחידי סגולה ומתענג על מציאת האלכסון המושלם שיעמיד שחקן מול שוער.
במובנים הללו שועה מזכיר את איל ברקוביץ' (ברקו מוכשר וייחודי יותר) וזה מחזיר אותנו לדיון על ההתעסקות עם "גאון פרובלמטי". למיטב זיכרוני, ברקוביץ' היה צעיר הרבה יותר בעייתי משועה, יותר מסתבך בפרשיות, יותר מושך אש ובגדול הוא מעולם לא באמת "התבגר". אני מצטמרר רק מהמחשבה על האפשרות (הקלושה עד בלתי קיימת): האם מתישהו מישהו היה מרים ידיים ומוותר על הפרובלמטי ממושב רגבה? האם מישהו מסוגל לדמיין את הכדורגל הישראלי בלי איל ברקוביץ'?
