במבט ראשוני, בין אורן סמדג'ה לרב-אלוף במיל' גדי איזנקוט אין הרבה מן המשותף. האחד הוא ספורטאי מצליח שזכה במדליית ארד אולימפית בברצלונה 1992; השני היה רמטכ"ל שהצטרף לחיים הפוליטיים בתקווה להביא לשינוי. אלא שבמלחמת חרבות ברזל הצטלבו דרכיהם, אחרי ששניהם איבדו את היקר להם מכל: איזנקוט שכל את בנו גל בקרבות ברצועת עזה ב-7 בדצמבר, וסמדג'ה איבד את בנו עומר ב-20 ביוני 2024.
אתמול, הגיעו חבר הכנסת ומאמן נבחרת ישראל בג'ודו לפאנל משותף בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות". "שנה וחצי אחרי, 59 חטופים בידי הארגון האכזרי הרצחני חמאס, בלתי נתפס", אומר איזנקוט בסוגיית החטופים שעוד נמצאים בעזה. "בחברה שלנו, הפקרת החטופים תיתפס כאסון לדורות, ולכן שחרורם צריך להיות משימה עליונה. אני יכול להגיד כך גם בממד האישי, גל הבן שלי ואייל ברקוביץ למעשה נהרגו במשימה להשבת חמישה חללים, ראיתי בזה מחויבות גדולה ואנחנו צריכים לראות שממשלת ישראל מציבה את זה כמשימה מיידית ובהקדם".
אורן, שנה וחצי אחרי, אנחנו נתעסק עדיין בשאלה מה עושים כדי להביא את האחים שלנו?
"כשעומר הגיע בשבת האחרונה, באחת מהמשימות שלו הוא היה חלק ממבצע ארנון. הוא תמיד דיבר על החזרת החטופים, שמירה על הגבולות ולהכניע את חמאס. אני חושב שהדברים האלה חייבים ללכת ביחד. קשה לי באמת לחשוב שאחד מכל הדברים האלה לא יקרה”.
איך מקבלים את ההחלטה הקשה הזאת, שכן, אני עכשיו עם האובדן הכי קשה, אבל נותן את עצמי למדינה?
איזנקוט: "אני צפיתי באורן בטלוויזיה יום אחרי שעומר נפל, מדבר על המחויבות של צה"ל לנצח ולהשלים את המשימה. היה מאוד מרשים לראות אותו מדבר מתוך הכאב הפנימי, ויכולתי להבין אותו מאוד. במקרה שלי, תוך כדי השבעה היה דיון חשוב מאוד בקבינט. הודיעו לי והחלטתי לנסוע מתוך הבנה שאין אופציה להישבר ולא לעזוב".
והמשפחה נגיד מקבלת דבר כזה בהסכמה? שתיקה?
"המשפחה התרגלה במשך 41 שנות שירות, קיבלה והזדהתה. לי ברור שאין אופציה להישבר או להניח את הדברים בצד. וזה גם חלק מציווי עבור מי ששילם את המחיר הכבד, אלה אותם נופלים. זה הגיע למשפחות שלנו, וההמשך של העשייה והתרומה הוא חלק מהעניין".
אורן, אתה נסעת בסוף עם הנבחרת, אבל היו לך נקודות שבירה במהלך הטורניר באולימפיאדה בפריז.
"כן, בימים הראשונים היה בור שחור ומסך שקשה מאוד לתאר אותו, אבל באמת בהלוויה ראיתי את החיילים כאובים. אחד מהם כמעט נפל על הקבר, ואני פשוט הבנתי את המשמעות שמחר הם אמורים לחזור ללחימה, אז בטח לא ככה. אמרתי את מה שאמרתי, ובאמת לקח לי להתבשל עם עצמי. כי בסופו של דבר, עומר נפל וכל העיניים נשואות אלינו, אליי במקרה הזה, ואני ידעתי שיש משלחת אולימפית מאוד חזקה, ואתה מבין את המשמעויות שאם לא תהיה שם איזה אסון יקרה, ובטח לא לאכזב את הספורטאים, אבל בעיקר את המדינה. אתה יודע שאם תהיה מדליה אולימפית... כי באמת עד לרגע הזה של האולימפיאדה חווינו עצב יומיומי, חיילים נופלים, חטופים. וחיכינו שיהיה רגע משמח. ובאמת, הרגע הזה הגיע כשעמדתי עם פיטר".
ואז אתה מגיע לקרב של פיטר על הארד, מה עובר אצלך בראש ובגוף?
"קודם כל, היה שם מאחורי הקלעים, אני התפללתי שתהיה מדליה, הנחתי תפילין. דיברתי עם אלוהים ופיטר ניצח. הסתכלתי עליו והייתי כל כך גאה בו, ומצד שני, כל כך כאבתי, ניגבתי את הדמעות. וכן, זה רגע שלא חשבתי שהוא קיים בכלל ברגש – גם להיות שמח, גאה ומאושר, ומצד שני כך כך עצוב.
עוד לפני הקרב של פיטר, שקלת לעזוב?
"כן. זה מאוד-מאוד קשה, אבל בטח גדי יסכים איתי, יש סביבנו אנשים טובים שבאמת תומכים בנו ועוזרים לנו, כי אתה חייב להיות באיזשהו מעגל תמיכה של אנשים שעוזרים לך באמת לצעוד – צעד-צעד, רגע-רגע. מה שהשאיר אותי בסוף זאת המחשבה שתהיה מדליה למדינת ישראל".
