ליבה של גוסטי יהושע ברוורמן, ראש המחלקה לקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, כואב נוכח נתונים של סקר שיזמה ומעיד על כך שרבע מהישראלים שוקלים לרדת מהארץ. ועם זאת, ברור לה שיש להדק את הקשר עם כל ישראלי או יהודי שחי בחו"ל, כי מדובר בלוביסטים הכי טובים עבור המדינה שלנו.
"כגוף שאמון על הקשר עם ישראלים בתפוצות, בדקנו לאורך המלחמה את המגמות השונות בקרב ישראלים שחיים בחו"ל, מה נמצא על סדר היום שלהם ואיך אנחנו יכולים לפתח כלים שיענו על הצרכים המשתנים שלהם אחרי 7 באוקטובר", אומרת ברוורמן.
אחד המשתנים שגילו בהסתדרות הציונית, באמצעות הסקר שביצעו חוקרים מהאוניברסיטה העברית, הוא שבאופן לא מפתיע יש עלייה ברצון של ישראלים לעזוב את הארץ: "מעל מיליון ישראלים כבר חיים בחו"ל, ובסקר שערכנו בתחילת 2025 כמעט 25 אחוז מאזרחי ישראל היהודים השיבו שהם שוקלים לעזוב את הארץ".
כל אחד מאיתנו מכיר משפחה כזו. זה נתון מבהיל.
"אכן. לאחד מתוך ארבעה ישראלים יש קרוב מדרגה ראשונה שחי בחו"ל, אך הנתון המדהים לא פחות מתייחס דווקא למי שנשארים בארץ ולאופן שבו הם מפרשים את העזיבה", אומרת ברוורמן. מהסקר עולה נתון מעניין: ההחלטה לעזוב את הארץ מתקבלת בהבנה ובהכלה על ידי 60 אחוז מהציבור, כאשר מחציתם (27 אחוז מתוך המשיבים) מקבלים זאת יותר בהבנה מאז אירועי 7 באוקטובר.
"בניגוד לעבר ולביטויי הגנאי שהופנו כלפי העוזבים, הציבור בישראל מוכיח כיום בגרות והתפכחות. נימת הזלזול כלפי מי שמהגר פינתה את מקומה לכבוד והבנה. ובנוסף, הציבור בישראל מבין שעל הממשלה והרשויות להשקיע ולתמוך בישראלים גם אם בחרו שמקום מושבם יהיה מחוץ לישראל. היום אנחנו יודעים שמיליון ישראלים שחיים בחו"ל הם גם כוח, וזה הוכח מהמלחמה ואילך. הם התגייסו, הם תרמו כסף וציוד, הם היו לוביסטים שלנו בכל מדינה. העובדה שאנשים עוזבים נתונה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. אם אנחנו מוותרים עליהם, או מחברים את כולנו לשרשרת אנושית אחת. כי הגורל שלנו תלוי האחד בשני", אומרת גוסטי.
מהסקר עלה גם שרוב מוחץ של הנשאלים, ליתר דיוק, 59 אחוז מהם, לא ממליץ למי שעברו לחו"ל, לחזור לארץ. אז מה עושים? המדינה תתרוקן?
"זה בלתי נסבל שהמדינה לא מתעשתת ולא מטפלת בעניין יוקר המחיה, שאינו מאפשר לצעירים שלנו לחיות כאן. לצעיר שיצא ממאות ימי מילואים אין אפשרות לשכור דירה, לקנות בסופרמרקט ולחיות פה חיים סבירים וטובים. במקביל, יש השקעה אדירה שנדרשת רק מהחלק המשרת, בעוד שאת הכספים הממשלה מחלקת לפי שיקולים קואליציוניים, ואת תקציבי הדיור והחינוך מקצים למי שאינם משרתים. אז כן, מעבר לים הכל יותר קל עבורם, ועד שהמדינה לא תתחיל לראות אותם, הם יברחו מכאן".
ומי אמר שמעבר לים הכל קל יותר?
"כלכלית שם יותר קל. מה שהעוזבים לא יודעים זה שגם במקומות כמו אוסטרליה וקנדה, שבהם היה ליהודים וישראלים נעים לחיות עד המלחמה, וקהילות שלמות של יהודים היו מעורות בחברה, אנשים הרגישו בטוחים ולא חוו כמעט ביטויים של אנטישמיות, כיום המציאות הפכה להיות בלתי נסבלת עבורם. פתאום הם מרגישים לא רצויים, אולצו לשנות אורחות חיים ולהסיר סממנים יהודיים. ולתוך האווירה הזו מגיעים ישראלים שחווים בפעם הראשונה תחושות של זרות, בדידות וביקורתיות כלפי ישראל, ולא כל כך יודעים כיצד לנהוג".
וכאן נכנסת לתמונה המחלקה לקשר עם ישראלים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית, אשר מסייעת לישראלים שעוזבים את הארץ להתמודד עם המציאות המורכבת. כך, למשל, בצפון אמריקה הוקם קו חם שמאפשר להתייעץ ולקבל עזרה בטיפול בתקריות אנטישמיות שנתקלים בהן בבתי הספר, במקומות העבודה ובמקומות ציבוריים.
"הישראלים שמגיעים למדינה זרה לא מכירים את החוק המקומי ופעמים רבות גם לא שולטים בניואנסים של השפה באופן שמאפשר להם לטפל במקרים הללו. למשל, כשמורה זורק הערה לילד וההורה לא יודע אם יש כאן אמירה אנטישמית או שזה ביטוי לגיטימי. אנחנו עוזרים במתן ייעוץ ראשוני להתמודדות עם המצב ומפנים לגורמים רלוונטיים להמשך טיפול", אומרת ברוורמן, ומספרת שהמגמה היא להרחיב את הפיילוט ליבשות נוספות.
עוד מיזם של המחלקה לקשר עם ישראלים בתפוצות הוא "בתי העם" – רשת ללימוד עברית ולחיזוק השפה והתרבות לילדי הישראלים. "המחקרים שלנו מראים שמהילד השלישי והרבה פעמים גם מהשני, כבר לא מדברים בבית עברית. ילדים שלא ישלטו בעברית, אנחנו מאבדים אותם. ולכן אנחנו משקיעים בלימוד השפה, כדי להשקיע בעצמנו ולהרוויח את הקשר שלהם אלינו, וגם המדינה חייבת להבין את זה", היא אומרת.
את מדברת על המדינה כאילו יש מדינה.
"התסכול שלי בקטע הזה הוא מטורף. אני מושקעת פה, עצמי, ילדיי, ומטריף אותי מה שקורה עם העברת הכספים הנפשעת לחרדים שאומרים 'נמות ולא נתגייס', כשהילדים שלנו הולכים למלחמה, נפגעים, מתים, צריכים לעבוד עד אין-קץ כדי לקנות דירה, בעוד שעבור החרדים התקציבים והקרקעות מופשרים עד אין-סוף. כל אלה מעידים שהעתיד של כולנו פה בסימן שאלה. אבל אני עושה כמיטב יכולתי בשימוש במשאבים הלאומיים שניתנו לי, מתוך ההבנה שייאוש הוא לא תוכנית עבודה, כי אני לא מסכימה לוותר על המפעל והחלום הציוני ולברוח שוב לגלות. אז מצד אחד לכל ישראלי צריך לכאוב על הישראלים שעוזבים וכל אחד צריך לשאול את עצמו איפה טעינו, אבל אנחנו גם צריכים לחבק אותם, כי היהודים והישראלים שעוזבים הם הכוח שלנו בעולם והם הוכיחו את עצמם בכל המלחמה הזו. הרי מי נרתם למלא את השורות והמחסנים ב-7 באוקטובר? ומי עושה ועשה לנו הסברה בחירוף נפש מול מאות אלפי הפלסטינים ששטפו את הרחובות?"
ואכן, מסקר נוסף שאותו היא מציגה ושבוצע על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה, עולה שותפות הגורל ותחושת ההזדהות החזקה בין ישראלים בארץ לבין אלו החיים בחו"ל, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, כאשר 78 אחוז מהישראלים החיים בחו"ל השיבו שהם חשים הזדהות עם התחושות הקשות שחווים ישראלים בארץ בעקבות המלחמה.
