מאיר צדק / היום לפני שנתיים בדיוק ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש של מאיר שלו ז"ל, שאבחנותיו החדות ומילותיו היפות הפכו עבור קוראים וקוראות רבים את העמוד הזה מתחנה סופית לנקודת המוצא של סוף השבוע. מבלי לגלוש למחוזות המיסטיקה, אפשר לגלות שהכתיבה בעמוד הזה מחייבת את הדייר לנהל איזשהו שיח עם בעל הבית. כמה חבל שזה לא דיאלוג. כיוון שהשפה העברית למאיר הייתה כמו פלטת הצבעים לנחום גוטמן, ניתן לשער באיזה כאב הוא היה מביט על השנתיים האחרונות, שבהן כהנא ניצח אבל מאיר צדק. מאידך, רצה הגורל ודווקא בשבוע שחסרונו כה מורגש, התרחש אירוע שמתכתב עם המסורת היפה והחשובה שמאיר הנהיג בטורו: ציון הישגים בינלאומיים של הנוער הישראלי בתחומי המדע. אלא שהפעם לא מדובר בפרס יוקרתי אלא בהתפתחות לא פחות דרמטית: בכנס "מדעני העתיד" הביעו צעירים וצעירות את מחאתם מול העסקן הפוליטי המכונה גם "שר החינוך", שיושב בממשלה שמפקירה חטופים, מסרבת לקחת אחריות ומוכֶרת את מדעני העתיד כדי להנציח את הבורות והבערות שיבטיחו שלטון אבל יטביעו מדינה.
למשמע הקריאות העז יואב קיש להטיף על "חופש אקדמי", כאילו שלא מדובר בשר שפסל את פרופ' אווה אילוז מזכייה בפרס ישראל בסוציולוגיה, בצעד שהפך סופית את הפרס היוקרתי לעוד צעצוע שלטוני. אבל המוחים והמוחות לא נרתעו וקיש חטף קישתא. על הבמה נותרה השקופית עם המילים "יוצרים עתיד", שקיבלו משמעות חדשה. נחמד לדמיין את מאיר לא מחמיץ את היהלום הזה בתוך ערימת השחת, ומחייך.
בית הערכה / רכבת ההרים נטולת המעקה שנקראת דונלד טראמפ הובילה את ראש הממשלה לאחד המפגשים היותר גרועים שהיו לו בבית הלבן – והיו לו – למעֵט רגע קצר של נחת. זה קרה כשטראמפ דיבר על נתניהו והמגעים להשבת החטופים, והכריז שהוא "מקווה שמעריכים אותו כי הוא מנהיג גדול. הוא עובד מאוד-מאוד קשה על בני הערובה ועל הרבה מאוד דברים אחרים". כמובן שטרם נולדה המחמאה שנתניהו לא ימנף, ובסרטון שהוציא לסיכום הביקור הוא ציין את דברי טראמפ כהוכחה לכך שהטענות נגדו בנושא מופרכות.
אולם מה ששני הג'נטלמנים עתירי האגו הללו לא מבינים, וגם לא יבינו, הוא שכל פולחן ה"הערכה" סביב נושא כמו החטופים (שבצר להם גם נאלצים להתחנף לטראמפ כי זאת השפה היחידה שהוא מבין) רק מחזק את היותם קריקטורות, שבמקום לככב ב"הלוטוס הלבן" מקבלים החלטות של חיים ומוות. החטופים והחטופות, כמו שאמרה לירי אלבג הגיבורה בצלילות מטלטלת שעלתה לה בקמפיין רעל, עברו את מה שעברו במשמרת של נתניהו. לא צריך "להעריך" אותו כי הוא "עובד מאוד-מאוד קשה על החטופים": לא רק שזאת העבודה שלו, זאת בעיקר חובה מוסרית מינימלית – וגם בה הוא לא מצטיין במיוחד.
כמו כן, קצת קשה "להעריך" ראש ממשלה שמדבר על עמרי מירן בתור "החטוף ההונגרי" (לפחות זה לא "החטיף ההונגרי"), שמכנה את יועציו החשודים כ"בני ערובה" ואפילו בהודעה על שיחה עם אלבג לא מסוגל שלא לפרגן לעצמו ולרעייתו ואפילו לא להתנער במפורש מתומכיו שהתנפלו עליה בבהמיות. ייתכן שהתנהלות אחרת הייתה עוזרת. אבל זאת רק הערכה.
שקט, מדחיקים / לא צריך סקר מקיף כדי להבחין שרוב הציבור הישראלי לא הכי מוטרד מפרשת הרג עובדי הסיוע ברפיח. בהינתן שרוב תקשורת המיינסטרים בישראל מיעטה ועודנה ממעטת לדווח על הנושא, עולה השאלה כמה מהציבור בכלל מודע לכך שב-23 במארס נהרגו 15 פלסטינים שנעו בשיירת רכבי סיוע, ואין מחלוקת שלפחות כמה מהם (הפלסטינים טוענים שכולם) לא היו מחבלים.
אולם גם לאחר שהפרסומים בארץ גברו, וגם זה קרה רק בגלל שגרסת צה"ל התנפצה (רכבי הסיוע היו מזוהים ולא כפי שטען הצבא), לא השתנה הרבה: ספק אם במציאות העכשווית עוד ניתן לשכנע שחקירה נוקבת של התקרית (ושל החשד לטיוח) היא הדבר הנכון היחיד עבור מדינה שיצאה ממצרים ולא רוצה להתנהל לפי נורמות של עידן הפרעונים.
כמו הגופות בסיפור הזה, גם הדיון החוקי והמוסרי נקבר בחול, שבמקרה הזה עשוי מההלם, הזעם והאבל נוכח הברבריות הרצחנית של חמאס ושיתוף הפעולה המזעזע של אוכלוסייה בעזה ב-7 באוקטובר. אם "אין חפים מפשע בעזה", מה זה חשוב אם הם נשים, ילדים או פרמדיקים ומי גרם לצה"ל לספוג מכה אנושה לאמינות. זאת לא קביעה שיפוטית אלא נתון, והוא עשוי לייאש ישראלים וישראליות פטריוטים, בהם כאלה שזינקו לקרב ועדיין נושאים בנטל כדי להחזיר את החטופים.
לכן מה שאולי יכול לעזור, וגם על זה לא כדאי לזרוק סכומים גבוהים מדי, הוא להזכיר אמת חיים פשוטה: תרבות רקובה אף פעם לא נשארת במקום אחד, לא חשוב כמה היא רחוקה מהעין ומהלב. למעשה, הדרך למחדל 7 באוקטובר עברה בשנים של תחקירים פגומים, דיווחים חלקיים ועיגולי פינות. אם היה ניתן לסחור במוצרים לכיסוי ישבן, לצה"ל היה מפעל כמו של חברת אינטל: ואת הסחורה הזאת הוא לא מייצא רק לחו"ל.
בשלוש מילים / עבדים היינו. ועכשיו?
משפט בשבוע: "לכפות את הישארות ראש השב"כ זה כמו שבית משפט יכפה על בעל ואישה לחיות יחד"
אח רחוק / ב–2013 עלה למסכים הסרט "הנוער": דרמה נוקבת על צמד אחים ממשפחה שנקלעה למצוקה כלכלית חריפה, שחוטפים נערה מבית עשיר. הבמאי, תום שובל, ליהק את התאומים דויד ואיתן קוניו, שהגיעו ללא שום ניסיון משחק אבל הכריזמה של השניים והקשר העמוק ביניהם הפכו את "הנוער" ליצירה מטלטלת. ב–2025 דויד קוניו עדיין חטוף בעזה ואילו בדוקו שובר הלב "מכתב לדויד" (זמין ב–8 HOT) חוזר שובל למשפחת קוניו, צולל למעמקי הקשר שנוצר עם דויד ומלמד על כוחו של הקולנוע כמקום לפרוק בו את הצער, הכאב וחוסר האונים. ובעיקר, "מכתב לדויד" מזכיר: אין חג חירות ואין חג נקודה עד שכולם חוזרים הביתה.
