"אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר"
שורדת השבי לירי אלבג
ערב חג הפסח שאותו ציינו בשבי אגם ברגר ואני, היה רגע של תקווה ושל אור בתוך האפלה.
כמה ימים לפני החג לקחתי מחברת ועט ואילתרתי הגדה. אספתי פסוקים מהסידור שהיה לנו, ציירתי איורים והוספתי שירי פסח. בליל החג ישבנו יחד ל“ארוחת חג“, דיפדפנו בהגדה שהכנתי וקראנו מתוכה. זה היה רגע של אחדות ותקווה.
למרות הקושי, היה לנו חשוב לציין את החג ולשמור על האמונה שהחירות שלנו תגיע. קיווינו שחג החירות יביא עימו את הבשורות המשמחות של שחרורנו, התפללנו וייחלנו לטוב.
אמנם הגאולה שלנו לא הגיעה אז, אבל הרגע הזה נתן לנו כוח להחזיק מעמד.
"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה"
רוחמה, אמו של אלקנה בוחבוט שעדיין חטוף בעזה
פסח הוא חג שאלקנה בני מאוד אוהב. בליל הסדר אנחנו תמיד מתגלגלים מצחוק בשולחן על כך שתמיד יוצא לו לקרוא את הפסוקים של הבן הרשע או של הבן התם, וזה לא מתאים לו כי הוא לא רשע ולא תם, הוא חכם ופיקח ומלא אהבה ונתינה.
בפסח של שנה שעברה לא קראתי את ההגדה. השנה בעזרת ה' נקרא את ההגדה, יחד עם אלקנה וכל שאר החטופים.
"שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"
מיכל, אשתו של אלכס לובנוב ז"ל שהושב לקבורה
"בכל דור ודור אויבינו רודפים אחרינו, ולמרות זאת הרוח שלנו חזקה. לא ניתן לחמאס ולשאר אויבינו לנצח, נחזיר את כל החטופים הביתה ונקום לתחייה מחדש.
"מה שעוזר לי להישאר חזקה למרות המוות של אלכס הוא שני הבנים שלי, דור ההמשך של אלכס ושלי. הם יודעים מאין באו ולאן הם הולכים, והם יגדלו להיות גאים במי שהם. הם לא ייתנו לאף אחד
לשבור אותם, ומבחינתי זה הניצחון של אלכס ושלי".
"הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ"
שורד השבי עומר שם טוב
ידעתי והרגשתי מהרגע הראשון שאני לא לבד, שבורא עולם שומר עליי. דיברתי איתו כל הזמן.
בזכות החיבור והאמונה באלוהים, קרו לי ניסים. למשל, במהלך השבי שהיתי במנהרה קטנה וחשוכה במשך 50 ימים, כשאיתי מעט אוכל, שאזל עם הזמן. ביום ה-50, אחרי חמישה ימים רצופים ללא כל אור, שבהם אני אוכל ביסקוויט אחד ביום ושותה מעט מים מלוחים, ביקשתי מאלוהים שיעזור לי ויוציא אותי משם, לא משנה לאן. כעבור שעתיים הגיע השובה שלי ובישר לי שאני עובר למנהרה אחרת. זה היה נס גלוי.
גם בתוך החושך היה בי אור פנימי שעזר לי לעבור את כל הקושי.
"מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת"
עפרי, בתו של חיים פרי ז"ל, שהושב לקבורה
הלילה הזה הכל השתנה. ברמה האישית, השינוי הכי גדול הוא שאבא שלנו יהיה חסר בשולחן ליל הסדר, והשנה, כבר אין לנו תקווה שאולי יחזור. ברמה הלאומית מציאות חיינו השתנתה בצורה דרמטית, וגם בלילה הזה, אנחנו שואלים את עצמנו איך נמשיך מכאן, איך ייראה העתיד של כולנו אחרי המפץ הגדול.
כשאנו מנסים להשיב על כך, לצד החשש שלא נצליח להשתקם מהאסון, אנו חשים בעיקר אמונה בעם שלנו ותקווה גדולה שהמציאות במדינה תשתנה לטובה ונביא לשינוי אמיתי והכרחי.
"בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה"
טליק, אמו של רן גואילי שעדיין חטוף בעזה
רני שלנו, לחמת ביד חזקה ובזרוע נטויה להציל את עם ישראל.
אנו נשמש לך "פה-סח", ונעשה הכל להוציא אותך ואת שאר החטופים משביים, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
"וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"
רובי, אביו של איתי חן שעדיין חטוף בעזה
כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא מאוד עסוק: עסוק בנשיאת האוכל והבצק שלא תפח, עסוק בלקיחת כלי זהב וכסף מן המצרים, ועסוק בהתארגנות למסע שיגאל אותם מהשבי וישיב אותם לארץ. אבל יש אחד שיודע שאי-אפשר לצאת ממצרים בלא שממלאים את החובה והשבועה – משה.
כשכולם חשבו על עצמם, משה הוא היחיד שזכר את יוסף ואת החובה להביאו לקבורה בישראל. משה ידע שאי-אפשר לצאת ממצרים אם משאירים מאחור את אחד מהאחים. אי-אפשר להיגאל אם לא מתקנים את חטא הפקרת ומכירת האח בידי עם זר.
המסורת היהודית קוראת לנו בראש ובראשונה לדאוג להשבת אחינו ואחיותינו החטופים מן השבי. עם ישראל לא יוכל להיגאל אם הם לא ישובו. עם ישראל לא ינצח אם הם לא יעלו כולם מן השבי. משה הבין זאת, חשוב שכולנו נבין זאת כעת.
"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ"
מירב, אמה של שורדת השבי רומי גונן
מה נגיד לילדים של הילדים שלנו, כשנספר להם על 7 באוקטובר, שמחת תורה התשפ"ד? האם נדבר על אפלה או על יציאה מאפלה לאור גדול? האם נדבר על שבויים או על חירות ויציאה לחופשי? האם נדבר על כעס ומלחמות אחים או על גאולת הנפש והגוף ואהבת האדם בעם ישראל?
אחד השיעורים שלמדו אבותינו במצרים היה שביחד אנחנו חזקים מאויבינו. הם למדו שהאהבה בינינו ואהבת האדם והערבות ההדדית של אחד עבור כולם וכולם עבור אחד – הן המעלה שבזכותה יצאנו לחופשי.
שתהיה שמחת תורה התשפ"ד יציאת מצרים שלנו, מבית עבדים אל החירות שבבחירה אחד בשני.
"לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה"
חיים יצחק, אחיו של אבינתן אור שעדיין חטוף בעזה
החיים מציעים לנו אפשרות לשרוד ואפשרות לחיות. והנה, הפסוק לא מסתפק ב"לא אמות", אלא הוא מדבר על לחיות. כשאדם נמצא בשבי הוא לא חי, הוא שורד, וזה לא מספיק. גם אומה ומדינה שחלקים מתוכן נמצאים בשבי של מדינת אויב, עוברות ממצב של חיים והתפתחות למצב הישרדותי.
אני מאחל לנו שנבין שהחזרת החטופים מהשבי היא בעלת משמעות הרבה יותר גדולה מלהציל אותם ממוות. היא תאפשר להם כפרטים, ולנו כאומה, להפסיק את מצב ההישרדות ולעבור למצב של חיות – וזה עצם החיים.
"אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלַּיְלָה"
גיל אליאס, בן דודו של שורד השבי אברה מנגיסטו
אחרי עשר שנים וחצי של אי-ודאות בנוגע לאברה, קרה לנו נס גדול והוא שוחרר.
בזמן המלחמה הבנו שהוא נמצא באזור שבו כל הבתים מופצצים וחשבנו שאין לו סיכוי לשרוד. אחרי שצה"ל נכנס לחאן-יונס, ראיתי ששיטחו את כל העיר ושאלתי את עצמי "איך הוא ייצא מזה?"
והנה, כנגד כל הסיכויים, קיבלנו את ההודעה שאברה הוא בין החוזרים. עד היום אני לא מצליח להבין איך הוא שרד את כל הזוועות שעבר והתגבר על כל האתגרים וחזר משם בחיים, עומד על הרגליים, זקוף.
הוא הגיבור שלי.
מתוך "הגדת החירות" שהוציא מטה משפחות החטופים
