אפשר לקרוא את כל הסיטואציה החדשה הזו גם כהשלכה פוליטית כוללת. במשך עשורים הפועל ת"א ואוהדיה המסורים ישבו על הרצף הרומנטי. פסאודו-מוסריים ולא אלימים, עם אות קין בכייני-לוזרי. מי לא עבר שם: מהגרועים שבעסקני מפא"י, פליטי ההתאחדות לכדורגל, אוליגרכים. הפסקול תמיד היה זהה: נמות, ולא נהיה מכבי. הייתה תעשייה של שירים ופזמונאים, זמרים וכותבי טורים, ותרבות שלמה תחת הרומנטיקה הזו. נמות ולא נהיה מכבי.
מכבי ושמעון מזרחי, תאהבו אותם או שתקבלו אלרגיה מהם, הבינו את המשחק כבר לפני 50 שנה. כסף, כוח, כבוד. אין גבולות, הניצחון מעל הכל. עשורים שמפלגת הפועל הצביעה על הצד השני של הכביש והתמרמרה. שמעון עשה ככה, ומוני עשה ככה. ופיני, ופניני, ולבאן מרסר, והאגרוף לתומר שטיינהאור ששוב גזל מהם את האליפות (אפילו סרט עשו על זה).
הפועל מיתגה את עצמה כדוד המתמודד מול גוליית. בסוף בא ארואסטי וניצח את לארגי. וכמובן שהייתה את העונה שגליל עליון עשתה עבורה את העבודה, ואז הפועל ת"א החליטה שהיא לא רוצה להיות אפילו גליל עליון. הרומנטיקה הלוזרית כזהות.
עשורים שלהפועל הייתה את ההזדמנות. לא חסרים שם בעלי הון שיודעים את העבודה, שאין להם בעיה לדרוך בדרך למעלה בלי רגשי מצפון, שהכל כשר בעיניהם. ואיכשהו הפועל לא הצליחה מעולם לרתום אותם. כשהאוהדים ישבו ממורמרים על קרואסון בסתיו פריזאי מהורהר, אוהדי מכבי חגגו נטולי מעצורים במסעדות בצפון העיר.
אפשר לכתוב הרבה דברים על הזיהוי עם הפועל. אולי יש שם חברותא, גאוות יחידה. כיף זה לא. רק מנטליות כזאת יכלה לאפשר לאחד משחקני הכדורגל הטובים בהיסטוריה של ישראל לצמוח בהפועל, ולחזור מחו"ל כדי להפוך לאייקון מכביסטי. נמות, ולא נהיה מכבי.
עד שבא עופר ינאי. הוא האנטי-הפועל האולטימטיבי. בן להורים מתוניס ולוב, בוגרי מעברות, שמונה אחים ואחיות, בית דתי, בוגר ישיבה, סלף מייד מאן. ואז הוא עומד מול שמעון מזרחי, ומסתכל לו בצהוב של העיניים. ספורטאים לא רואים בלוזריות שום רומנטיקה. שמעון אמסלם היה אחת הדמויות הבודדות בתולדות הפועל שהיו מוכנות למות עבור ניצחון. הוא נציג הבעלים עכשיו.
מברוק, הפועל. ניצחתם. אבל אל תתבלבלו ביחס לזהות החדשה שלכם. יצאתם מהווילה והצטרפתם לג'ונגל. נגמר הנמות ולא נהיה מכבי. מעניין מה עלי מוהר היה כותב על זה על קפה וקרואסון סתווי בפריז.
