בשני העשורים הראשונים של המילניום היינו, רוב אוהדי הכדורגל בעולם, בריגוש שלא הכרנו. התחושה הייתה שברצלונה ההיא, והפרעוש הגדול בראשה, מספקים את ההצגה הגדולה בהיסטוריה. נבחרות ולעיתים קבוצות נתנו עוד קודם לכן הופעות אדירות, אבל לא בהתמדה וברציפות כאלה. לדוגמה, הונגריה של שנות ה-50, אף שנוצחה בגמר המונדיאל ב-1954 בידי גרמניה, הייתה שלמות. ברזיל 1970 עם פלה הייתה נבחרת שלא רק דיברו עליה אלא גם ימשיכו לדבר עליה. אלא שהן, בהרכב הספציפי, הדהימו רק בתקופות מוגבלות.
מברצלונה התפעמנו במשך כמעט 20 שנה וחיכינו בדריכות לכל שידור בטלוויזיה, שלא לדבר על טיולי הבר מצווה שהתחילו כבר אז. זו לא הייתה נבחרת, אלא הטופ של קבוצה שהיו בה יכולות של כל הנבחרות. רבים טוענים כי ברצלונה 2008/9 שעשתה טרבל אירופי הייתה התגשמות כל החלומות. לא רק מסי, שדומה כי המציא מחדש את הכדורגל. אלא גם צ'אבי, אינייסטה, לואיס סוארס מאורוגוואי, דני אלבס מברזיל וסמואל אטו מקמרון. ברצלונה התגבשה ליחידה שאסור היה להמר נגדה.
והנה, למרות התיאוריות שזה היה שיא הכדורגל, דומה כי ברצלונה הנוכחית הולכת להילחם בהן. לא רק ראפיניה, שדומה היה כי הקריירה שלו נתקעה, השתחרר והפך למכונת שערים; לאמין ימאל, עדיין בגיל נוער, משחזר את פלה שכיכב בגיל 17 במונדיאל ב-1958 ומרתק מחדש את עולם הכדורגל. אם הוא כזה היום, מה יהיה לו למכור בשנים שיבואו? הקשיש הפולני לבנדובסקי מרעיד כאילו בנונשלנטיות את הרשתות. פרמין לופס נראה כמו אינייסטה חדש. והבשורה הלא פחות חשובה היא שחזור הטיקי-טאקה של פפ שסיחרר בזמנו מיליוני אוהדים. הפעם, האחראי לכך הוא האנזי פליק הנהדר, שרק מעלה מחדש את השאלה איך מאמן ברמתו התרסק בנבחרת גרמניה. עוד חומר למחשבה.
בארסה נאבקת גם הפעם על כל התארים. ייתכן שפה ושם תיפול זמנית במרוץ על הניצחון המוחלט מול יריבים נהדרים - אבל אהבת אוהדי הכדורגל נתונה לה כמו בימי מסי הגדולים. זו לא "עוד קבוצה", אלא בעיקר ה-קבוצה המרתקת.
