מאז 1993 אני מסתובב עם בור בבטן. זו הייתה השנה שבה הייתי אמור לפרוש עם דאבל – לסמל את הקריירה שלי, את שיא הדרך. זכינו בגביע, היינו טובים יותר מכל קבוצה בליגה, ונכנסנו לגמר מול גליל עליון עם ביטחון – אחרי שכבר ניצחנו אותם פעמיים בעונה. ידענו שזה בידיים שלנו. ועדיין, ההפסד ההוא ליווה אותי במשך שנים. אפילו כשעמדנו העונה מול גראן קנאריה – זה עוד ישב לי בראש.
אני מדבר על משהו שקרה לפני 32 שנה – וזה עדיין מבעבע בי. כנראה שקיבלתי החלטה טובה כשבחרתי להצטרף העונה לעופר ינאי. אולי, איכשהו, זו הייתה השנה של ההחלמה. אולי הבור הזה – סוף-סוף התחיל להיסגר.
ביום שישי הרגשתי שאני רק מחכה שהשעון ייגמר. רציתי כבר לרדת למגרש, לפרקט, להצטרף לחגיגה שעמדה לקרות בכל רגע. אבל אתה לא באמת מעכל. אתה אומר לעצמך: "עוד רגע הם חוזרים. עוד רגע שלשה. עוד רגע משהו משתנה". כי אתה מכיר את הדנ"א. ובכל זאת, הגעתי עם אמונה שלמה – כי אני מכיר את האנשים בקבוצה, את מה שהם עברו השנה.
אם תשאל כל אוהד ממוצע של הפועל ת"א – הוא יגיד לך: אליפות זה החלום. אבל גביע אירופה? זה ההישג האולטימטיבי. שיחקנו בליגה מטורפת. נפלנו לבית הכי קשה. עברנו משברים – והם חישלו אותנו. הפכנו ליחידה אחת, חזקה, אמיצה. בלתי שבירים. הראינו שיש פה קהל שהולך אחרינו לכל מקום. הגביע הזה הוא תו תקן. מהיום הפועל ת"א היא קבוצה אירופית לכל דבר. וזה לא היה קורה בלי עופר, בלי ההשקעה הגדולה שלו. אבל הכי חשוב – אנחנו תמיד האמנו שיש לנו את זה. עכשיו כולם יודעים.
