זה היה, בראש ובראשונה, מופע נלעג: חבורה של מפגינים מופרעים, שמתיימרת לפעול בשם הדאגה לשלומם של החטופים, מנסה לעורר מודעות למצבם באמצעות פרובוקציה זולה עם פיתות שמושלכות ברחובות העיר רחובות, מול ביתה של השרה עידית סילמן. נגד מי מכוונת הפרובוקציה? נגד זהותה היהודית של מדינת היהודים; נגד המסורת של עם ישראל; נגד המורשת שעליה שמרו אבותינו ואבות אבותינו במסירות, בתנאים קשים ובנסיבות מאתגרות כבר 3,337 שנה. כן, גם אבות אבותיהם של המפגינים עצמם שמרו על אותה מסורת. קיימות עדויות על התחבטות מייסרת של יהודים בברגן-בלזן האם לאכול חמץ בפסח. אבל חבורת עורכי הפרובוקציה, במעין "מבצע צבאי" פתטי, עם כובעי גרב ותפאורה זולה, הצליחה לפגוע ברגשותיו של כל אדם מכבד מסורת במדינה היהודית.
את הקשר הנכון בין המאבק הקריטי להשבת החטופים לבין היחס למסורת היהודית של פסח סיפקה לנו לא מזמן שורדת השבי, התצפיתנית אגם ברגר, שסיפרה על חוויית החג בשבי: "לירי הפתיעה אותי עם הגדה של פסח מאולתרת שכתבה, עם הטקסט המספר את מסע אבותינו מעבדות לחירות", היא סיפרה, והוסיפה איך היא וחברותיה התצפיתניות נמנעו בכל כוחן מלאכול חמץ.
בתוך הגיהינום של השבי, כשכל פירור אוכל יכול להיות הבדל בין חיים למוות, בחרו הגיבורות הללו לשמור על המסורת היהודית. אף שבתנאי הישרדות כאלה ההלכה בוודאי מתירה לאכול הכל, הן בחרו במעשה של מסירות נפש אמיתית בתנאים מזוויעים. "כשהייתי במיגונית", הסבירה ברגר מהיכן שאבה את הכוחות, "הדבר היחיד שאמרתי זה 'שמע ישראל'". כך, האמונה היהודית היא שהחזיקה אותן בגיא צלמוות. מבחינת החוק, במדינה עם חופש ביטוי, מותר לכל אחד לערוך איזו פרובוקציה שרק עולה במוחו – כולל ביזוי זהותה היהודית של מדינת היהודים; כולל התרסה מול מיליוני יהודים שומרי מסורת ברחבי העולם היהודי. אבל מה חבל, מה מקומם, מה מכעיס – שההתרסה הזו מבוצעת בשם "הדאגה לחטופים". הסתירה זועקת לשמיים: בזמן שחלק מהחטופים עצמם מספרים איך השתדלו לשמור על פסח בשבי חמאס, אותם מפגינים מפזרים פיתות ברחוב בימי החג הקדוש, כביכול בשמם. מי שעושה זאת, לא דואג לחטופים – הוא פשוט משתמש בהם, בסבלם, ככלי שרת לקידום אג'נדה אנטי-יהודית. מחוללי הפרובוקציה הם לא יותר מקבוצה שולית שבוודאי לא מייצגת את המחאה האמיתית להשבת החטופים. אבל מופע הפיתות הנלעג הוא תזכורת לאמת כואבת: אף אחד לא מסוגל להרוס למפגיני קפלן כמו שחלק ממפגיני קפלן מסוגלים להרוס לעצמם. חבורה מנותקת שכל מה שנשאר מזהותה היהודית הוא היכולת לייצר פרובוקציות נגד המסורת שהם אמורים להיות חלק ממנה.
אחד הרגעים שנכנסו לפנתיאון הפוליטי הישראלי קרה בבחירות 1996, בשכונת הבוכרים בירושלים. פוליטיקאי צעיר ושאפתן בשם בנימין נתניהו עלה לביתו של המקובל הרב יצחק כדורי ז"ל במטרה לזכות בתמיכתו במרוץ לראשות הממשלה. נתניהו לחש אז לרב כדורי את אחת הלחישות שייצרבו לימים בתודעה הלאומית, כשרבים דורשים אותה לגנאי: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". במשך שנים נתפסה האמירה הזו, בצדק, כהכללה פוגענית. בפרובוקציית החמץ הוכיחה החבורה הזו שלפחות לגביהם, הם באמת שכחו מה זה להיות יהודים. ואולי – וזה חמור אפילו יותר – גם מה זה להיות בני אדם.
מי שעושה זאת, לא דואג לחטופים – הוא פשוט משתמש בהם, בסבלם, ככלי שרת לקידום אג'נדה אנטי-יהודית
