בתוך שלושה ימים בלבד נרצחו 12 אזרחים ערבים, חמישה מהם בעיר רמלה. לא מדובר באירועים חריגים אלא ברצף שמצטרף לדפוס עקבי, מדמם ומחריף. מאז תחילת 2025 נרצחו 76 אזרחים מהחברה הערבית, וכמעט שליש מהם בתשעה מקרי רצח קבוצתיים: שישה מקרים של רצח כפול ושלושה של רצח משולש.
מאחורי כל מספר כזה עומדים ילדים שהתייתמו, משפחה שנשברת, ציבור בטראומה ותחושת חוסר אונים הולכת ומתרחבת. הנתונים הללו הם תיעוד של קריסת הביטחון האישי, ההון האנושי, אובדן האמון במוסדות המדינה, ושל מציאות שבה החברה הערבית נותרת לבד תחת מתקפה. בזמן שהפשיעה המאורגנת מתחזקת, המדינה נסוגה. במקום לחזק את מערכי האכיפה, החינוך והרווחה, ובמקום להשקיע במנגנוני מניעה קהילתיים, המשרד לביטחון הלאומי מתמקד בסיורים מתוקשרים ובהצהרות חלולות. במקביל הממשלה לא מפספסת הזדמנות לקדם קיצוצים בתקציבי החומש ובתוכניות לחברה הערבית. זהו מסר ברור לגבי סדרי העדיפויות שלה: לא לחזק, אלא להחליש. לא למנוע את התחזקות הפשיעה המאורגנת אלא להזין אותה.
חמור יותר הוא סירוב המדינה להודות בכישלון שלה ולקחת אחריות. מדובר בהשתלטות ארגוני פשיעה על מרחבים שלמים שבהם השליטה בפועל אינה בידי המדינה. האזרחים הערבים לא רק משלמים מסים כחוק, אלא גם "דמי שמירה", "מסי כבוד" ו"דמי נזקים" לארגוני הפשיעה. החיים מתנהלים בצל פחד מתמיד. חוזים נחתמים תחת כפייה, התנגדות נתפסת כמרד, ופנייה למשטרה – כמעשה התאבדות.
וזה אולי הכאב העמוק מכולם: הידיעה שאין למי לפנות. סקר שערכנו במטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות, שבדק את עמדות החברה הערבית, מראה כי ל-80% מהאזרחים הערבים אין אמון במשטרה, אבל הם ממשיכים לראות בה כתובת כי מבינים שזהו תפקידה ואחריותה. באותו סקר נמצא שיותר ממחצית הנשאלים היו מוכנים לדווח באופן אנונימי – עדות מובהקת לכך שמדובר לא בבעיה של חוסר מעורבות, אלא של היעדר הגנה. ובתוך הוואקום הזה צומחות "מערכות צדק" אלטרנטיביות – מעין בתי דין מקומיים, אזוריים ו"עליונים", כולם נשלטים בידי אותם ארגוני פשיעה.
המציאות הזו איננה "בעיה של החברה הערבית". וגם לא מדובר בתקלה – מדובר במדיניות. שנים של הדרה, קיצוצים, האשמות והעלמת עין – יצרו את החממה שממנה צמחו ארגוני הפשיעה והתחזקו עד שהחליפו את מוסדות המדינה. כאשר המדינה מאפשרת לארגוני פשיעה להחליף את הריבון, היא מוותרת הלכה למעשה על אחריותה. היא יוצרת שתי מערכות חיים נפרדות – אחת תחת חוק, אחת תחת פחד. ובכל זאת, החברה הערבית לא מוותרת. היא נאבקת, מתריעה, פועלת. אך מאבק כזה לא יכול להתנהל לבד. זהו מאבק של כלל האזרחים וזו משימתה של המדינה לשמור על ביטחון אזרחיה.
אולי הגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות ותכריז על הפשיעה כעל איום לאומי, ותבנה תוכנית רחבת היקף להשבת הביטחון האזרחי. לא עוד סיורים. לא עוד האשמות. לא עוד הפניית גב. כי מדינה שלא מגינה על אזרחיה – מפסיקה להיות מדינה. השאלה שצריכה להישאל היא לא איפה החברה הערבית? – אלא איפה המדינה?
