כשפוסעים ברחוב העצמאות רחב הידיים בעכו, שלאורכו בתי עסק, מזללות ורכבות מגורים עייפות שנים, מבחינים במנהג מקסים: בפתח רבים מהעסקים מוצבים שולחנות צבעוניים קטנים וכיסאות לצידם.
הרחוב מתחיל בסמוך לחוף הים, בשכונת הווילות הוותיקה, ונמתח עד לתחנת אגד שבקצה השני, כשבתווך בית הספר היסודי ויצמן, בית הדואר, מסעדות שבהן גם "חומוס חמודי" הידוע, בית כנסת גדול, חלקת דשא זעירה עם חתולים מנמנמים בשמש האביבית, וברחובות הסמוכים – שני מסגדים.
2 צפייה בגלריה
(רח' העצמאות, עכו, מיקוד: 2430409. מימין: חיים ותהילה יסקוביץ', האני ברברה, חמודי חסן | צילום: אלעד גרשגורן)
בניין מספר 50 ברחוב העצמאות הוא מבנה מוארך. הכניסה הצדדית אליו מטופחת ומוגפת בשער, ובין החנויות בקדמתו מכון יופי, מספרה, סוכנויות תיירות ונדל"ן, וכן מרכז סיוע לתושבים מבוגרים. על המדרכה הסמוכה מתגלגל בליל של עברית, ערבית ורוסית.
עו"ד האני ברברה מציע שנעלה לבית אמו, וודאד ברברה, שמתגוררת גם היא בבניין. "אמא בטח כבר מרתיחה את המים לקפה, ואפשר מהמרפסת שלה לראות את הים", הוא מבטיח. אלינו מצטרפים דיירי הבניין תהילה וחיים יסקוביץ', הוא חוקר משטרה והיא אשת חינוך, שניהם בפנסיה; וחמודי חסן, סוכן נדל"ן שמתגורר בבניין עם אשתו לוריאן, עולה מאוקראינה, ועם ילדיהם. בבית סבתא וודאד, שפסלוני זכוכית יפים מעטרים אותו, אני פוגשת גם את הנכד, אילי, שנמצא בחופשת סמסטר מלימודי המשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
"היה בעבר ניסיון לשנות את שם הרחוב מ'העצמאות' ל'יד לבנים', אבל זה לא תפס", מגלה עו"ד ברברה, שעבר לגור בבניין עם הוריו בשנת 1995, ועם השנים נולדו לו בו גם ילדיו.
עיר סבוכה עכו. מגוונת באוכלוסיות, אתגרים, קונפליקטים. יהודים, ערבים, עולים. טילי חיזבאללה טיווחו את העיר ללא הבדל. כשאני שואלת איך הם מרגישים עם שם הרחוב, חמודי חסן עונה מיד: "אולי בערים מעורבות אחרות יש בעיה עם המילה עצמאות, אצלנו בעכו זו ממש לא מילה טעונה".
תהילה: "מתחילת המלחמה, באזעקות ישבנו במקלט כולנו ביחד. יהודים וערבים".
האני: "וברור שפחדנו ביחד. הרי הטיל יכול לפגוע בכל מקום".
חמודי: "הטיל, הוא לא מבחין בין יהודים לערבים".
האני: "עזרנו האחד לשני. המתח שהיה במדינה בזמן המלחמה בין יהודים לערבים לא הגיע לפה".
חיים: "כשיצאנו להליכות ותפסו אותנו אזעקות, מכל מקום קראו לנו 'בואו, תיכנסו', ולא משנה אם אלה בתים של יהודים או ערבים. המשכנו להסתובב ברחוב בביטחון בלי לחשוש שמישהו יפגע בנו כי אנחנו יהודים, ולא חושב שהאוכלוסייה הערבית הרגישה מאוימת".
"מה שמעיב על ההרגשה זה עניין החטופים", תהילה מצביעה על סמל החטופים שהיא עונדת על החולצה.
חיים: "לאורך המלחמה הילדים והחתן שלנו היו מסתובבים פה במדים, לרגע לא היה חשש כלשהו".
האני: "והם היו עולים עם המדים לחבק את אמא שלי, הם כמו הבנים שלה והיא כל כך דאגה להם כשהיו בחזית, בלבנון, כל הזמן שאלה 'איפה אתם? תשמרו על עצמכם'".
וודאד, שמניחה על השולחן קפה מר ועוגיות מתוקות, מאשרת את הדברים: "איך שיש אזעקה, אני ממהרת את כולם למקלט. והילדים של תהילה? הם גדלו אצלי בבית מאז שהם קטנים, שיהיו בריאים".
"וודאד בירכה אותם לאורך כל המלחמה, שיחזרו לשלום. אנחנו מרגישים פה בטוחים ביחד ואני חושבת שיש עוד הרבה מקום לדו-קיום בכלל במדינה שלנו", מציינת תהילה, שלאורך השנים הייתה מחנכת ומורה למדעים בבתי הספר הסמוך, ולימדה יהודים וערבים.
המרקם השברירי של החיים המשותפים עמד למבחן במבצע שומר החומות, אז פרצו מהומות בערים המעורבות, כשעכו הופכת לאחד המוקדים הבוערים. ועכשיו כאן, בעצמאות 50, מול פיסת הים שנשקפת מהמרפסת של וודאד, מתעקשים הנוכחים שדו-קיום הוא קודם עניין של החלטה ושל חינוך.
מול הבניין שלהם שוכנת סטקייה בשם "סעדיה", ובפתחה יושב בחור עם פיאות ארוכות וכיפה גדולה. הם לוקחים אותי למהומות שהתרחשו באותה סטקייה, כשעוד קראו לה פינטו. "במאורעות של 2021 צעירים ערבים ניפצו את החלונות של הסטקייה, אבל בלילה הגיעו ההורים שלהם וניקו את כל הזכוכיות. ואתם זוכרים מי היו הראשונים שירדו למטה?" שואל האני.
חמודי: "אני זוכר את זה. שכנים ערבים מבוגרים שעמדו מול הסטקייה ולא זזו, כדי לשמור עליה".
חיים: "בכל מקום יש קיצונים שעושים בלגן, אני מכיר את זה מגיל צעיר כאשר גרתי בירושלים, וגם כאיש משטרה. אבל מול העבריינים היהודים והערבים יש את המבוגרים ואת הקהילה, שטיפלו ועזרו בשיקום כדי למנוע את המהומות".
תהילה: "לבית הספר הביאו רב וקאדי שידברו עם הילדים על דו-קיום וישמרו על הרקמה העדינה".
האני: "מה שקרה בשומר החומות זו פעילות מצד עבריינים, שנכנסו למסגדים, התסיסו את האווירה וגייסו וסחפו קטינים למהומות. זה החזיר אותנו הרבה לאחור, כי דו-הקיום פה הוא ארוך שנים. כדי לחיות ביחד צריך לקבל ולכבד האחד את השני, מדינת ישראל יש בה מכל העמים, קיבוץ גלויות של רוסים, מרוקאים, אמריקאים, צרפתים ואפילו מהמזרח הרחוק, זה מלא תרבויות. אין עוד מדינה כזו בעולם. לחיות כולם ביחד בדו-קיום זה לא רק כשטוב, זה גם בזמנים קשים. יש בעיה? פותרים. יש שמחות? משתתפים. מה שחשוב זו האווירה הטובה בינינו".
תהילה: "כשרע במדינה זה לא בגלל השכנים שלי ולא בגללי. אנחנו לא אשמים, ולכן אני לא עושה הכללות. גם מדינת ישראל צריכה לדעת להסתכל על הטוב ולשים בצד את הרע. זה עניין של בחירה".
וודאד: "את רואה למה טוב לי פה כל כך? שכנים נהדרים, כמו משפחה. באים הילדים שלהם מהצבא ומנשקים אותי, ואני אוהבת ומברכת אותם".
אילי, הנכד של וודאד, נזכר בילדותו בבניין. "למשל, כששיחקנו כדורגל והכדור היה נופל אצל תמי ומשה, משפחת מסאס, היינו יורדים ומשגעים אותם בכל פעם, לוקחים את הכדור ועולים שוב לשחק", הוא מחייך, והאני מוסיף: "למשפחת מסאס למשל אני מאוד דאגתי כל המלחמה, וגם בשומר החומות. לראות שהם בסדר, שהם בטוחים".
אתם מציגים אידיליה של דו-קיום. מה עם חוק הלאום?
תהילה: "זה חוק מביש".
האני: "חוק הלאום לא משפיע עלינו. מה הוא בא להגיד? שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית? אנחנו יודעים את זה. זה לא מתנגש איתי כערבי נוצרי".
חמודי: "גם לא מתנגש עם זה שאני ערבי מוסלמי. הילדים שלי, מאז שהם נולדו הם בגן יהודי, היום בבית ספר יהודי, ואשתי יהודייה אוקראינית. תהילה לימדה את הבן שלי. הרעיון הוא איך מחנכים".
חיים: "חמודי צודק. קיצוניות נובעת מהבית, מהחינוך, מהחברה שאתה נמצא בה, מקומץ החברים שלך, ואם מבחינה חינוכית משקיעים בדו-קיום ובאיחוד משני הצדדים – זה מצליח. בדיוק כמו שזה מצליח לנו כאן, בבניין".
תהילה: "ואל תשכחו את הדבר הכי חשוב שיש לנו בבניין..."
כולם מביטים בה בפליאה.
תהילה: "מעלית! עכשיו עם הנכדים והעגלות זה מאוד מאוד חשוב".
חמודי: "נו, אתם רואים? לא סתם בתוך עליית המחירים והביקוש לנדל"ן בעכו, הבניין שלנו הוא אחד המבוקשים. אתם יודעים כמה אנשים שואלים אותי 'חמודי, יש משהו למכירה בבניין שלך?'"
בעוד 20 שנה נחיה בדו-קיום ובשקט בין כל חלקי העם, ממש כמו ברחוב העצמאות 50 בעכו?
חיים: "דו-קיום ימשיך; שקט לא יהיה. המדינה הזו היא סיר לחץ, כל הזמן יש התרחשות. אי-אפשר להגיד 'מחר אני קם לבוקר רגוע'. אני יכול לדעת אם פתאום חבורה של עשרה אנשים קיצונים ילכו ברחוב לשחוט אנשים? אבל מה כן? כל אחד יכול לשאוף ולדאוג שהמיקרוקוסמוס שלו יהיה טוב. לשאוף שאנחנו והשכנים שלנו נדע לחיות יחד ולהכיל האחד את השני".
אז אתם אופטימיים?
"אנחנו אופטימיים לגבי החיים שלנו פה, בעכו. לגבי איך תתגלגל הפוליטיקה ואילו החלטות יתקבלו? זה לא בידינו, עד שיהיו בחירות. נקווה לטוב". ¿
חיים יסקוביץ': "במלחמה הילדים והחתן שלנו היו מסתובבים פה במדים, לרגע לא היה חשש"
האני ברברה: "והם היו עולים עם המדים לחבק את אמא שלי. הם כמו הבנים שלה"
