ברחוב העצמאות בשדרות כרוכים זה בזה הכאב והשמחה, המחדל והתקומה, הפחד והגבורה. זה רחוב הולנדי של בתי קרקע, פחות מ-50 מטר אורכו, ומתגוררות בו שמונה משפחות בלבד. בגן השעשועים הצמוד משחקים ילדי השכונה כאילו הכול כרגיל, אבל כל רעש מקפיץ אותם. "בזמן שאנחנו יושבים כאן ומדברים, אני כבר מתכננת בראש מה נעשה אם יהיה עכשיו צבע אדום", אומרת ציפורה גואטה, אמא לשבעה.
2 צפייה בגלריה
("קבוצת הווטסאפ שלנו נקראת 'משפחת העצמאות', ויש עוד קבוצה, 'נשות העצמאות', לא לשגע את הגברים" | צילום: גדי קבלו)
בפאתי הגן, שבו פגשנו שלוש משפחות, ניצבת מיגונית. אבל כשיש לך בקושי 15 שניות, לא תמיד אפשר להגיע בזמן. ציפורה מראה לנו את זרועה החבולה: "רצתי לתפוס מחסה, מעדתי ונמרחתי על המדרכה".
היא נולדה בעצמונה שבגוש קטיף, וכשהייתה בת שנתיים וחצי נהרגו הוריה בתאונת דרכים מפגיעת נהג שיכור. "לבן הגדול שלנו קראנו בנימין, על שם אבא שלי, ולקטנה סמדר, על שם אמא", מספרת ציפורה, מורה להיסטוריה שעושה הסבה לסיעוד.
ב-2004, זמן לא רב אחרי נישואיה, פגע קסאם בבית השכור שבו התגוררו אז, בשכונה אחרת בשדרות. "תליתי בחוץ כביסה וכשהתחילו אזעקות נכנסתי למטבח. הטיל פגע בגג ממש מעליי. גושי בטון גדולים נפלו בדיוק במקום שבו עמדתי כמה שניות קודם לכן. קרה לי נס. עד אז התלבטנו אם להישאר בשדרות. באותו רגע נפלה החלטה: אף עזתי לא יוציא אותי מכאן".
לפני 12 שנה עברו לביתם החדש ברחוב העצמאות 4. אז עדיין לא היה לו שם; קראו לו רחוב 250. אל שער הכניסה לבית מוצמדים שלושה סטיקרים של נופלים: סמל דנית כהן ז"ל וסמל שלו יצחק סגרון ז"ל, שניהם בני העיר, ורס"ן טל כהן ז"ל, קצין בסיירת מטכ"ל, שנפל בקרב על כפר עזה. "אחותו עובדת איתי", מספר אבי המשפחה, עמוס גואטה.
מאז השבת ההיא מרחפת פה עננת האובדן. הנה למשל רם באבאי מרחוב העצמאות 10, נשוי להילה ואב לשישה, מנהל חטיבת ביניים. "בתחילת המלחמה הוא התנדב להיות קצין הנפגעים של העירייה", מספרת הילה. "ביקר בכל הלוויות והשבעות של 29 משפחות. שתי מורות מבית הספר שלו איבדו בנים: ניראל זיני ז"ל מכפר עזה, שנרצח עם ארוסתו ניב רביב ז"ל, וסרן שילה כהן ז"ל, קצין בשלדג, שנפל בקרב על בארי".
בבוקר 7 באוקטובר נרצחו ליד נתיב העשרה שני חברים מקבוצת הריצה של שדרות – קובי פריאנטה ז"ל ונעמי שטרית אזולאי ז"ל. "הבן של קובי הוא תלמיד שלי", מספרת בת-אל הלוי, מורה ביסודי ואמא לשבעה. קובי היה קרוב משפחה של הילה באבאי, ואילו נעמי התגוררה ברחוב סמוך. "כולם מכירים את כולם בשכונה", אומרת ציפורה.
זה אזור דתי באופיו, כך שרוב המידע בבוקר שמחת תורה עבר מפה לאוזן. "ב-6:29 אשתי העירה אותי, 'יש צבע אדום'. ואז עוד צבע אדום, ועוד אחד, ועוד אחד". מספר עמוס גואטה. בשלב מסוים החלו לשמוע ירי מנשק קל. "ואז אחותי, שהייתה אצלנו ולא שומרת שבת, נכנסה לשירותים כדי לבדוק בטלפון מה קורה", מספרת ציפורה.
עמוס: "היא יצאה ואמרה, 'אל תשאלו. יש מלא הרוגים בעוטף'. שאלתי: 'מקסאמים??' ענתה: 'לא, זו חדירת מחבלים".
רק בדיעבד נודע להם שבאותם רגעים היו מחבלים ברחוב המקביל. "חיילים תפסו עמדות ממש מתחת לבית שלנו", מספרת ציפורה. "השכנים לא הבינו מה קורה. הם הוציאו לחיילים שתייה ופיצוחים. הילדים הגדולים שלהם יצאו מהבית והתחילו לשיר 'גולני שלי'. והחיילים מסמנים להם: 'תהיו בשקט!'".
בת-אל ואלדד הלוי מרחוב העצמאות 12 היו ערים כשהתחילו האזעקות. "כשנרגע קצת אלדד הלך לבית הכנסת עם הילדים. באו שוטרים ואמרו להם: 'מסתובבים פה מחבלים, אל תצאו מבית הכנסת'. אנחנו היינו מנותקים. פתאום רם, הבעל של הילה, צועק לי מבחוץ: 'אל תצאו מהבית. יש מחבלים'. שכן אחר צעק: 'השתלטו על המשטרה, השוטר גולימה (רנ"ג שמואל סמצ'או גולימה ז"ל) נהרג!'. בסביבות 11:00 בעלי והילדים סיימו את התפילה ורצו הביתה".
הילה: "ב-6:29 בעלי כבר לא היה בבית. הוא הלך להתפלל בבית כנסת רחוק, ליד המשטרה. כשהתחיל הצבע האדום נכנסתי עם הילדים לממ"ד. אחרי 45 דקות רם חוזר ואומר לי: 'יש מחבלים בעיר. עמדו לנעול את בית הכנסת, אבל פחדתי שלא תדעי מה קורה איתי, אז רצתי הביתה'".
ביום ראשון, רגע לפני שהתפנו, נחת ראש נפץ של מיירט בחצר של משפחת באבאי. "בעלי יצא לקפל את הסכך של הסוכה ואז היה צבע אדום", מספרת הילה. "הוא נכנס הביתה והמיירט נפל ממש בכניסה לסוכה".
משפחת גואטה נשארה בשדרות עד חמישי בלילה. "אמרנו שאנחנו לא בורחים. אבל הבת הצעירה לא הייתה מוכנה לצאת מהממ"ד כל השבוע. בגלל שהחנויות היו סגורות, נשארנו בלי מצרכי מזון בסיסיים. התחלנו לצאת לפשיטות בבתים של השכנים שהשאירו אצלנו מפתחות. היינו מוודאים שאין ברחוב מחבלים, רצים לאחד הבתים, פושטים על המטבח, מחדשים מלאי וחוזרים".
משפחת גואטה התפנתה לחיספין שברמת הגולן. משפחת באבאי שהתה בשבוע הראשון במצפה רמון ועברה לירושלים. משפחת הלוי התפנתה למכון וינגייט והמשיכה גם היא לירושלים. שלוש המשפחות שבו לבתיהן במרץ 2024, ומנסות מאז לחזור לשגרה.
אלדד הלוי גדל בנווה דקלים שבגוש קטיף, והיה בן 21 בהתנתקות. "גורשנו לניצן, לקראווילות", הוא מספר. "כשהתפנינו אחרי שמחת תורה, הרגשתי שזה קורה לי שוב. פעם שנייה שאני נאלץ לעזוב בית".
הילה, מורה לחינוך מיוחד ומטפלת באמצעות בעלי חיים, היא סגנית מנהלת מתי"א (מרכז תמיכה ישובי-אזורי) של נתיבות והמועצה האזורית שדות נגב מטעם משרד החינוך. לפני מספר שנים הוציאה את הספר "לפחד יש זנב", שמסייע לילדים ולהוריהם להתמודד עם הפחדים והטראומה. "הקטן שלי, בן שנתיים, לא מוכן ללכת לישון בלי הספר שלך לידו", מספרת שכנתה, בת-אל. "אביה בת השש וחצי מאוד חוששת, אז בכל פעם שהיינו בממ"ד, במיוחד ב-7 באוקטובר, הייתי מקריאה לה מהספר".
אבל הדבר העיקרי שמחזיק אותם זו הקהילה. "קבוצת הווטסאפ שלנו נקראת 'משפחת העצמאות'", מספרת הילה. "ויש עוד קבוצה, 'נשות העצמאות'. זה החפירות של הנשים: למי יש קמח, אבקת אפייה. אנחנו לא רוצים לשגע את הגברים. הנה, אני עכשיו הולכת להכין ארוחה לשכנה שילדה תאומות".
יש משמעות למגורים ברחוב שנקרא "העצמאות"?
אלדד: "בטח. אנחנו אוהבים את המדינה, משרתים בצבא. שמחתי לעבור לגור ברחוב העצמאות".
הילה: "קשה לדבר על עצמאות במדינה שנלחמת כל כך הרבה שנים על הריבונות שלה. החרדה הכי גדולה כאימא היא שלא תוכלי להגן על הילדים שלך. וזה היה שם, ב-7 באוקטובר. במובן הזה, העצמאות שלנו עמדה בסימן שאלה מאוד גדול".
אלדד: "אני לא חושב שזה ערער את העצמאות שלנו. נכון, היו טעויות ומחדלים. אבל יש לנו צבא חזק. אנחנו בידיים טובות".
בת-אל: "בתקופת הפינוי היו כמה סיטואציות שהיינו צריכים לשיר את התקווה ופשוט נחנקתי. אני שרה מול התלמידים שלי 'להיות עם חופשי בארצנו', ותוך כדי אומרת לעצמי: 'הם לא בבית שלהם. איזו מין עצמאות זאת? איזה עם חופשי?' אבל ברוך השם היה לנו בית לחזור אליו ויש צבא ששומר עלינו".
עמוס גואטה הוא דמות מוכרת בעיר. במשך שנים הפגין בדרישה לפעול לעצירת הירי לעוטף. "הצלחתי לאחד בהפגנות קיבוצניקים ותושבי שדרות. איזו מדינה ריבונית מסכימה שבמשך יותר מ-20 שנה יירו עליה טילים? במקום לטפל באיום, המדינה נתנה לנו דמי השתקה".
דמי השתקה?
עמוס: "ההטבות לשדרות בגלל הקסאמים".
הילה הגיעה לשדרות בגיל 18. "עשיתי פה שירות לאומי עם נורית, אשתו לעתיד של ראש העירייה אלון דוידי", היא מספרת. דוידי עצמו רואה ברחוב העצמאות מיקרו קוסמוס של העיר כולה: "רחוב שהוא כמו משפחה אחת, שתושביו מפגינים חוסן אנושי וערבות הדדית גם בתקופות הקשות ביותר. דווקא בשדרות המושגים 'עצמאות' ו'קהילה' מקבלים משמעות עמוקה כל-כך".
בניגוד לערים אחרות, שבהן העצמאות הוא רחוב מרכזי, כאן זה רחוב קטן וצדדי ללא מוצא. הילה לא רואה בזה טעם לפגם. "רחוב העצמאות הוא מותג פה בשדרות", היא אומרת. "בסוף, האנשים הם אלה שעושים את הרחוב". ¿
בת-אל הלוי, מורה ביסודי: "בתקופת הפינוי היו כמה סיטואציות ששרנו את 'התקווה', ופשוט נחנקתי. אני שרה מול התלמידים שלי 'להיות עם חופשי בארצנו', ואומרת לעצמי: 'הם לא בבית שלהם. איזו מין עצמאות זאת? איזה עם חופשי?'"
