בפתיחת "יחידת העילית" מופיעה הצהרה יומרנית: "כל האירועים בסרט מוצגים כפי שקרו", והכוונה לקרב שאירע בעיר רמאדי בעיראק ב-2006. כוחות אמריקאיים השתלטו על בית במטרה לבצע מארב, ונקלעו בעצמם למארב מדמם בליבה של שכונת מגורים עיראקית.
גם הצוות מאחורי הקלעים נוטף יומרה: הסופר והבמאי המבריק והבעייתי לעיתים אלכס גארלנד, שמתמחה בסרטי מד"ב קודרים ודיסטופיים ("אקס-מאכינה", "הקרב על אמריקה" וסרט הזומבים המיתולוגי "28 יום אחרי" שבו שימש כתסריטאי), חבר לריי מנדוזה, חייל לשעבר שהיה חבר בצוות שנפל למארב. מנדוזה הוא טיפוס: התגלגל להוליווד בתור "יועץ קרבי" לסרטי אקשן עתירי תקציב, והגיע לסט של "הקרב על אמריקה" המעולה של גארלנד שיצא לפני שנה ודמיין איך תיראה מלחמת אזרחים אמריקאית, כולל סצנות קרב מדממות במסדרונות הבית הלבן. גארלנד שמע את סיפורו, והציע למנדוזה הצעה נדירה במונחי הוליווד: בוא ניקח את חוויותיך מהמלחמה ונעשה מהן סרט, אותנטי ככל האפשר, ותקבל קרדיט מלא כבמאי שותף.
התוצאה מרשימה, טכנית וגם מהותית: בשעה וחצי רזות מתואר רק קרב אחד נורא, חסר היגיון, שבו חיילים אנונימיים מנסים לעשות את המיטב כדי לשרוד. בהחלטה שמזכירה את הקולנוע של קובריק ונדירה בהוליווד, גארלנד ומנדוזה כלל לא משקיעים זמן כדי להכיר לנו את הדמויות או לסמן גיבורים, אלא מדגישים דווקא את הרובוטיות והטכניקה במעשיהם, כאילו אין מה לעשות בזמן קרב חוץ מלהיות בתוכו.
למעשה, זו גם אמירה כמעט חתרנית בימים אלו: המלחמה פשוט קיימת כי מישהו למעלה החליט. אין בסרט שום הסבר על מלחמת עיראק, על הג'יהאד העולמי או 11 בספטמבר. החיילים יוצאים למארב שתכליתו לא מוסברת, ובדיעבד לא ברור למה בכלל היו צריכים להיות שם. בהקשר הישראלי, זה כמו שמישהו יעשה עוד 20 שנה סרט על שעתיים שחוו חיילים בקרב בבית ברפיח, בלי להסביר על 7 באוקטובר או שהם מקווים למצוא חטופים. המלחמה כאבסורד מתמשך.
לא בכדי גארלנד בחר לתפקידי החיילים שורה של צעירים עולים בהוליווד (וויל פולטר, צ'ארלס מלטון, מייקל גנדולפיני – הבן של "טוני סופרנו" המנוח – וג'וזף קווין, שבקרוב יגלם את ג'ורג' הריסון ברביעיית הסרטים המתוכננים על הביטלס). איש מהם אינו כוכב. בקושי זוכרים את השמות שלהם.
זה אחד מסרטי המלחמה המרשימים של העשור האחרון, ועם זאת הוא בעייתי, גם בתשוקה שלו ל"אותנטיות" ו"ריאליזם" שתמיד נידונה להיכשל. הרי לפי הסרט, החיילים עסקו במהלך הקרב ובהכנה אליו נטו בתכנון מדוקדק, והתנהלו בקור רוח ומקצועיות לעילא. בלי רגעי פחד, אנושיות או רגשנות (שם הסרט באנגלית, warfare - "לוחמה" - מדויק בהרבה. הוא מציג את שדה הקרב נטו כמקצוע נטול סנטימנטים). ברור שגם זו רק "גרסה" של המציאות, ובעיקר האופן שבו החיילים היו רוצים לזכור את עצמם. ניכר גם שגארלנד, שמזוהה עם ז'אנר המד"ב, רוצה לזעוק בכל רגע "זה הסרט המציאותי שלי!" וכשצועקים כל כך חזק, הצעקה הופכת לגימיק.
אבל מעבר לכל התהיות הפילוסופיות, מדובר בחתיכת סרט מרשים, מצמרר, וכמובן רלוונטי וכואב לקהל הישראלי, שחלקו הקטן חווה חוויית נוראיות כאלה בעזה ובלבנון ממש באחרונה. אם מודעים לטריגרים האלה ולרעש היריות הבלתי פוסקות, שווה לרוץ לראות בקולנוע.
