ב-6 באוקטובר 2023 סיימה אסתר שטרית (23) את המשמרת בחברת האבטחה שבה עבדה בראשון-לציון, אספה שתיים מחברותיה, והשלוש נסעו לחגוג במסיבת הטבע נובה. כמה שעות לאחר מכן הן מצאו את עצמן נמלטות על חייהן במהלך הטבח האכזרי של מחבלי חמאס.
"אני זוכרת בדיוק את הרגע שהשמש עלתה. זה היה 6:29 בבוקר", משחזרת שטרית. "ואז המוזיקה נעצרה, ופתאום ראיתי רקטות. עד אותו רגע בכלל לא קלטתי שאנחנו בעוטף עזה. אחרי כמה דקות פתח חמאס במתקפת הטרור הקטלנית".
5 צפייה בגלריה
("התקשרתי לדוד שלי וצרחתי לו: 'רוצחים אותי, תעזור לי'". אסתר שטרית | צילום: עוז מועלם)
כשהחלו להישמע יריות המחבלים הבינה שטרית שאין לה זמן להסס. "אני הנהגת, אם אני נופלת - כולן מתות", היא מסבירה. היא אספה את חברותיה, הניעה את המכונית והחלה בבריחה. אלא שאפליקציית הניווט הובילה אותן בטעות היישר לקיבוץ בארי. “הגעתי ממש אל מול חדר האוכל. הווייז אומר לי 'הגעת ליעד'. ואני מבינה שזהו – משהו רע הולך לקרות". שטרית החלה לחזור בנסיעה לכיוון שטח המסיבה. בזמן שחברותיה מאחור לא הבינו את גודל הסכנה, היא ראתה מולה שיירה של עשרה מחבלים חמושים רכובים על אופנועים.
"לא הייתה לי ברירה", היא מתארת. "לחצתי על הגז עד הסוף, והמחבלים התחילו לירות. כל הרכב התמלא באבק שריפה. הייתי בטוחה שאני הולכת למות". כדורי המחבלים פגעו במכוניתה של שטרית. ליאור, אחת מחברותיה נפצעה בראש, והחברה הנוספת נפצעה ברגל.
הדרך חזרה לאזור המסיבה ברעים הייתה זרועה בגופות ובמכוניות שרופות. "עברתי ליד רכב שעמדו לידו מחבלים, עישנו סיגריה, והוציאו גופות החוצה", היא נזכרת בחלחלה. "רציתי להאמין שמישהו יגיע, שהצבא יחלץ אותנו, אבל אף אחד לא בא. התקשרתי לדוד שלי וצרחתי לו: 'רוצחים אותי, תעזור לי', אבל הוא לא שמע. היה כל כך הרבה ירי ורעש. הרגשתי הכי לבד בעולם".
במהלך הנסיעה קלטה שטרית שמכוניתה נפגעה מהירי ברמה כזו שהבלמים כבר אינם עובדים. היא הצליחה בזהירות רבה לעצור על דרך כורכר והיא וחברותיה נמלטו מהמכונית. שטרית רצה אל שטח המסיבה וניסתה למצוא מחסה באמבולנס שהיה בחפ"ק. שם היא פגשה שוב את ליאור, חברתה שנפצעה. "כל הפנים שלה היו פצועות", היא מתארת. "זה ממש לא היה הפרצוף של החברה שלי. אמרתי לה: 'אנחנו הולכות. תני לי את היד, בואי'".
השתיים ברחו ממקום למקום, מצאו מקומות מסתור, זחלו על הארץ, עד שהגיעו למחסה לצד מבלים נוספים, מאחורי הטנק הפגוע שהגיע למסיבה ותופעל בגבורה ובאומץ על ידי שניים מבאי המסיבה, האחים דניאל ונריה שרעבי, שבמשך שעות הדפו בירי את מחבלי חמאס. "שכבתי שם שלוש שעות. הירי התחזק, ואז שמעתי צעקה 'אר-פי-ג'י!' ואחריה בום מטורף. הייתי בטוחה ששם זה ייגמר. לא ראיתי כלום, רק שחור וריח של עשן. התחננתי שלא יכאב לי, שלא יענו אותי, שלא יחטפו אותי", מתארת שטרית. "אבל משהו בי אמר - 'אל תוותרי. את לא עושה את זה להורים שלך. את לא נותנת להם לקבור אותך, את לא מתה היום'".
ירי בלתי פוסק מכל כיוון, צרחות כאב ואימה, דם, פחד מתמשך. "רוב הזמן לא הבנתי איך אני לא נפצעתי", היא אומרת. "זה לא הרגיע אותי. להפך, זה רק הפחיד אותי יותר. הרגשתי שזה עוד יקרה לי, כאילו יש להם חשבון לא סגור איתי".
רק בשעה 13:00, אחרי כמעט שבע שעות של הישרדות במה ששטרית מגדירה כ"גיהינום", הגיע רכב הפינוי הראשון לשטח המסיבה. "ידעתי שלא יתייחסו אליי, כי אני לא נראית פצועה", היא מספרת. "שמתי דם על הרגליים, תפסתי את ליאור החברה שלי, והיא לא עזבה אותי".
שטרית הצליחה לעלות על רכב הפינוי ולצאת מהשטח. היא לא מסוגלת לשכוח כיצד במהלך נסיעת החילוץ הועלה לרכב פצוע נוסף, שגסס לצידה. "ניסיתי לעזור לו", היא אומרת בכאב. "היה לי פד גזה, שפכתי עליו מים, ניקיתי לו את הפנים. אבל הוא מת ממש מולי. בחור צעיר, בגילי".
את הלילה הראשון העבירה בביתו של דודה בנתניה. לבית ההורים לא יכלה ללכת מיד. "הרגשתי שפגעתי בהם, שנטשתי אותם. שאיך אני חוזרת אליהם אחרי מה שקרה לי?" היא מסבירה.
במשך חודשים אחרי 7 באוקטובר חיה שטרית בצל הטראומה. היא פחדה לצאת מהבית, לא הצליחה לישון, וסבלה מתסמינים גופניים בלתי מוסברים. "הגוף שלי היה חולה - לא בגלל משהו רפואי, אלא כי הנפש שלי הייתה חולה", היא מסבירה. "היו ימים שלא יכולתי אפילו לזוז בהם. חיפשתי איפה להתחבא אם יחדור מחבל. כל רעש - אמבולנס, אזעקה, אפילו קול של שכן – גרם לי לרעוד".
הסביבה לא תמיד הבינה. "שאלו אותי, 'למה את לא חוזרת למסיבות? למה את לא שמחה כמו פעם?' ואני, רק רציתי שמישהו יהיה לידי. שלא אהיה לבד". שטרית מספרת גם על שיחות קשות שניהלה עם אלוהים: "למה גרמת לי לראות את כל מה שראיתי? לחוות מה שאני חווה, לחלום על הגופות?"
את סיפורה משתפת שטרית בלב כבד, אבל גם בתחושת שליחות: "אני יודעת שאני כבר לעולם לא אהיה מי שהייתי פעם. גם בגיל 40 עדיין תהיה לי חרדה. אבל אני לא רוצה להיכנע לזה. אני רוצה לחזור לרקוד, לצאת, לחיות. להאמין שיש עוד חיים אחרי כל מה שקרה".
שטרית גם מספרת על הסמליות שהבחינה בה ומעודדת אותה: "יש לי עציץ בבית. הוא לא פרח כל השנה. ואז, כשהתחלתי להחלים - הוא פרח. כאילו אמר לי: 'גם את יכולה'".
אסתר שטרית, 23
טיפול
פסיכולוגית ופסיכיאטר. החליפה פסיכולוגית כמה פעמים.
ביטוח לאומי
30% נכות. "בוועדות, את צריכה כל הזמן להוכיח לאנשים, שאין להם מושג מה עברת, שעברת משהו. נותנים לך שלוש דקות לספר, ולפי שלוש הדקות הללו נגזר דינך. מגיע לי יותר, אבל החלטתי לא להילחם בזה. מטרת חיי היא להחלים מזה. אין לי כוחות מיותרים להילחם בגוף חזק ועקשן".
סיוע נוסף
משתתפת בפעילויות של עמותת קהילת שבט הנובה. "נסעתי לריטריטים איתם ואני משתתפת בימי קהילה".
חזרה לשוק העבודה
החלה לעבוד לפני חודשיים (כשנה וארבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר) בעבודה חדשה, ולא בזו שבה עבדה קודם לכן. "סיפרו לי על בחורה שעבדה שם ונרצחה ב-7 באוקטובר. לא ידעתי אם לספר שגם אני הייתי שם. את לא יודעת אם יבינו ויקבלו אותך".
טריגרים
"שנה וחצי אחרי, אני עדיין כל הזמן דרוכה. אם משהו יקרה עכשיו, אני מיד אפעל. אם אני נוסעת ברכב ואבן קטנה פוגעת בגלגל, אני בטוחה שירו לי במכונית. אם יש רעש של אמבולנס, אני נבהלת. אני לא יכולה לנסוע עם מוזיקה חזקה במכונית, כי אני חייבת לשמוע מה קורה. גם אם אני עייפה, אני לא ישנה, כי אני צריכה להיות דרוכה ומרוכזת".
סטטוס זוגי
רווקה. "אני חולמת שיהיה לי בן זוג, ממש. כל מה שבא לי זה שיהיה מישהו שיחבק אותי. שאם אני אתעורר מסיוט, או שפתאום אני אבכה, יהיה איתי מישהו שייתן לי ביטחון. אני מוכנה – מי שיהיה מולי צריך להיות מוכן גם".
