שוב פסח. ברקע קולות מלחמה מרחפים מעל ראשיהם של 59 חטופים שעדיין בשבי. ברקע גם מכתב הטייסים, מכתבי אנשי חיל הים והמודיעין - שקוראים להחזיר את כל החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה, ומקבלים מטח של גינויים.
אני נזכרת בערב ליל הסדר 2024.
המצב דאז - שיתוק. אחרי אופטימיות בישראל להגיע לעסקה לקראת הרמדאן, ואז בהמשכו, הרמדאן נגמר וכלום.
צה"ל נלחם בחאן-יונס במשך ארבעה חודשים בעוצמות שלא נראו, חמאס הוכה קשות, בכיריו נהרגו או הסתתרו, ועסקה לא הגיעה.
שבועיים לפני החג האוגדה יוצאת מחאן-יונס. אני רואה אותם חוזרים על כביש 232 כשאני נוסעת לניר עוז להלוויה של אלעד קציר, ששילם בחייו בשבי על הלחץ הצבאי.
אני בלחץ מהקיפאון במגעים. מבקשת לדבר עם כל חברי קבינט המלחמה - מה התוכנית? אני שואלת אותם.
בשיחתי עם צחי הנגבי, ראש המל"ל, הוא ענייני ופתוח, אבל תוכן דבריו משאיר אותי המומה בכניסת ערב החג. "קיווינו מאוד שהלחץ הצבאי הכבד שהפעלנו בינואר-פברואר יעזור", הוא אמר לי. "אבל תקוותנו נכזבה".
הוא לא ידע אז, וגם אני לא ידעתי, שהלחץ הצבאי הזה גבה את חייו של אבא שלי.
באמצע פברואר, אבא שלי ועוד 6 חטופים, הוחזקו במנהרה טחובה בצפון מערב חאן-יונס. הם הועברו לשם אחרי שצה"ל נכנס למתחם גדול של מנהרות שבו הם הוחזקו מתחילת המלחמה, ואז גם המודיעין שלנו איבד את עקבותיהם. באותו יום ארור של 14.2.24 חיל האוויר הטיל פצצה חודרת קרקע כמה מאות מטרים משם.
לא היה להם סיכוי לשרוד את תוצאות ההפצצה, ששואבת את כל החמצן גם בטווח של קילומטר, אבל השובים שלהם גם לא לקחו סיכונים וירו בהם מיד.
באותו יום, ב-14.2.24, אגב, ראש הממשלה ביטל יציאתה של משלחת לקהיר למו"מ. כנראה שזה לא היה דחוף אז.
ונראה שזה לא דחוף לאף אחד גם עכשיו.
מעבר לכל הזוועה שעברנו, אני גם סוחבת את המחשבה, שיש פה בארץ טייסים שירו את הפצצה שהרגה את אבא שלי. והם צריכים לחיות עם זה.
ואני צריכה לחיות עם זה.
שיהיה מאוד ברור, אני לא מאשימה אותם, ואת מפקדיהם, והמעורבים האחרים בהחלטה. ברור לי שלא היה שום מידע שיש שם חטופים. (אני כן חושבת שאולי ניתן היה להסיק מסקנות רחבות יותר מהאירועים הקודמים, כמו של יוסי שרעבי, רון שרמן ואחרים, אבל זה מחוץ לעניין כרגע).
וחשוב מכך, אני יודעת שנכון לאז, בפברואר 2024, גם הם, ומפקדיהם, האמינו, כמו גם הדרג המדיני, שהפעולות הצבאיות שהם עושים הכרחיות, ומקדמות את מטרות הלחימה, ובראשן את החזרת החטופים.
אבל שיחתי עם ראש המל"ל מליל הסדר אשתקד מראה שהאמונה הזו השתנתה. כבר אז, שנה אחורה, הייתה הבנה בדרג המדיני שלחץ צבאי לא תורם בהכרח להגעה לעסקת חטופים. ומאז, הצטברו רק עוד ועוד עדויות למחיר הבלתי יתואר של החטופים שנהרגו בשבי.
גם היום, אין למודיעין שלנו מידע איפה נמצאים כל החטופים.
ההבטחה הנוכחית של שר הביטחון כ"ץ שנשמור על החטופים בזמן החזרה ללחימה הובטחה בזמנו גם לנו, ולמשפחת קציר, ולמשפחת בוכשטב, ולמשפחת סבירסקי, וגת, ושרעבי וגולדברג-פולין ועוד ועוד ועוד.
אז עכשיו, הטייסים, אנשי חיל הים, אנשי המודיעין, היחידות המיוחדות, אומרים בפומבי את מה שהדרג המדיני יודע כבר לפחות שנה! עוד פעילות צבאית לא בהכרח מקדמת את החזרת החטופים. שהיא מסכנת אותם. ושהדרך היחידה להחזיר את כולם היא בעסקה, ושלשם כך צריך לסיים את המלחמה.
ואלה שמות 41 בני ישראל, שנחטפו לעזה בחיים ושילמו בחייהם על סדר העדיפויות הקלוקל, על הלחץ הצבאי ועל כך שהממשלה לא עשתה עסקה בזמן: הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, אברהם מונדר, אלעד קציר, יגב בוכשטב, אלכס דנציג, חיים פרי, יורם מצגר, נדב פופלוול, אופיר צרפתי, עדן זכריה, אלון שמריז, סאמר טלאלקה, יותם חיים, נועה מרציאנו, יהודית וייס, ניק בייזר, רון שרמן, רביד כץ, מיה גורן, איתי סבירסקי, אליה טולדנו, יוסף אלזיאדנה, חמזה אלזיאדנה, עודד ליפשיץ, שירי ביבס, אריאל ביבס, כפיר ביבס, צחי עידן, אוהד יהלומי, איציק אלגרט.
טרם הושבו לקבורה: גיא אילוז, סהר ברוך, יוסי שרעבי, עמירם קופר, אריה זלמנוביץ', תמיר אדר.
אם הם היו יכולים, הם כנראה היו מפרסמים את "מכתב ה-41". 41 מאיתנו נהרגו בשבי. לא היה כדבר הזה בתולדות מדינת ישראל. אנחנו, המשפחות, החיילים והמילואימניקים, וכולנו עם ישראל, כבר לא נהיה אותו הדבר. הדבר המוסרי היחיד, והאפשרי היחיד, הוא להחזיר את כולם, בהסכם אחד, תמורת הפסקת המלחמה.
וגם ממשלת ישראל יודעת את זה. מזמן.
41 מאיתנו נהרגו בשבי. לא היה כדבר הזה בתולדות מדינת ישראל. אנחנו, המשפחות, החיילים והמילואימניקים, וכולנו עם ישראל, כבר לא נהיה אותו הדבר.
