דמיינו קליפ הוליוודי עתיר תקציב, שבו משאירים בזווית קבועה מצלמה בקטע הקצר שברחוב העצמאות בהרצליה, בין רחוב יבניאלי ורחוב הגליל; מצלמה שמתעדת ללא הפסקה את המקום שבו עומד היום הבית בעצמאות 51. תיעוד מתמשך של מאה שנה בערך.
ואז, ברשות הדמיון המפותח שלכם, נערוך את התוצאות ונקרין הכל במהירות גבוהה מאוד.
1 צפייה בגלריה
(רק דבר אחד נשאר קבוע כמו עוגן בסרט שלנו: ברוש גבוה אחד. דני רובס, לאה נאור והעץ המפורסם ברחוב העצמאות 51 | צילום: יובל חן)
תארו את הקצב הבלתי אפשרי שבו הכל זז ומשתנה. כבישים נסללים, צריפים נבנים ונהרסים לטובת בתי קומות גנריים; סוסים ועגלות הופכים למכוניות המשתעלות פיח, ואז למכוניות פאר חשמליות; אנשים נולדים, חיים ומתים.
רק דבר אחד נשאר קבוע כמו עוגן בסרט שלנו. שום דבר לא בא במקומו: עץ ברוש גבוה אחד, לא מיוחד במראה שלו, אבל סבלני ועיקש. עומד שם ומסתכל על כל ההמולה, המלחמות, העצמאות, בני האדם שבאים, מהבהבים והולכים לדרכם. על ראש הברוש הזה שרה מקהלת הציפורים העליזה "ציף ציף/ שריק שרק", בשיר הנצחי של לאה נאור ונורית הירש.
אותו ברוש, שמטרים ספורים ממנו כתבה לאה נאור את "בואי אמא" המצמרר, שמושר בימים האלה בדבקות בכל מקום שבו פועם לב אמיתי הדואג לגורל החטופים. השיר אומר "לא איני פוחד בחושך/ ואיני רועד בכלל", אבל הם פוחדים ורועדים. וגם אנחנו, כל מי שליבו לא נאטם עדיין. ואני רוצה להאמין שאנחנו עדיין הרוב.
יש המון נוכחות לברושים בסצנה הישראלית. הם חוזרים וצצים בחזותם הגבוהה והמעט קודרת. הברוש בשיר "דודו" שהרכין צמרתו, הברושים שביניהם יורד הערב בשיר הנפלא של סשה ארגוב ויעקב שבתאי, אלה שלידם רוקד שלמה ארצי ב"תרקוד", וההוא המוכר כל כך שעליו מסתכל אהוד מנור ואותו הלחין ושר אריאל זילבר. "בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה".
והסערה גדולה מאוד. והברוש לבדו איתן. כמו ברחוב העצמאות 51 בהרצליה. לו רק ניתן ונלמד את דרכו של עץ אחד.
ערים רבים בישראל מתהדרות במותג "רחוב העצמאות". ליד אינספור השלטים הנושאים את הכיתוב הזה, חיים בני אדם את שגרת יומם. חווים כאב, אהבה, תשוקה, פחד, ומקווים שהם בדרך אל האושר. אני שואל את עצמי כמה מהם חושבים על כוחו של החופש ועל הדמוקרטיה אוהבת האדם והליברלית שעליה עצמאות מושתת, או על סעיפי מגילת העצמאות שנקלעו להמולה שבה המדינה המיוסרת שלנו שרויה כבר יותר מדי זמן. אולי חלק ניכר מהם יביט בתמיהה בשואל, ויגיד: "זה רק רחוב העצמאות. פה אני פשוט גר".
ליד הברוש שברחוב העצמאות 51 אני פוגש את לאה נאור. אישה מוכשרת מאין כמותה, מעוררת השראה בת 90. מלאת חיים, הומור וסיפורים. היא מספרת איך נולדה, פיזית, בצריף קטן ליד הברוש, ביום גשום שבו אי-אפשר היה להגיע לבית החולים, והרופא נאלץ להגיע על אופניים; ואיך אחר כך, כשהייתה ילדה, קטפה פטריות בפרדס ששכן לא רחוק מאחורי הצריף.
כמעט כל חייה עברו עליה בצל הברוש הזה. התקופה האחרת היא זו שבה יחד עם מוט'קה נאור (בעלה ואיש עתיר זכויות בזכות עצמו) הייתה בין מקימי נחל עוז שבעוטף עזה, אותו קיבוץ שעבר זוועות ואימה בבוקר 7 באוקטובר, וכמו הלב והנפש שלנו צריך לעבור עוד תהליך ארוך ומייסר עד שישתקם.
אנשים מביטים בנו ממרפסות רחוב העצמאות 51 שליד הברוש שבחצר, בן כמאה שנה, ובמבט מהיר נראים חתך מושלם ל"עמישראל" כמו שמכנים אותו. דגלי ישראל פה ושם, שלטים להחזרת החטופים, מרפסות קטנות ומוארות. שגרת יום בתוך הטירוף והאש הבוערת מסביב. ישראל 2025.
אני שואל את לאה נאור על "מקהלה עליזה" ששרתי בילדותי, שלימדתי את הילדים שלי ושאין לי ספק שהם ישירו לילדיהם. היא מתעקשת על הפשטות השמחה של השיר, ועל המציאותיות שלו.
אני מנסה להציג לה את זווית הראייה שלי על קבוצת הציפורים השונות והחתרניות, שמשתפות פעולה נגד כל הסיכויים בגיבוש משהו אמנותי מלא שמחה וחופש, ודווקא הברוש הוא הנרגן והרוטן בסיפור. הוא זה שלא רוצה את כל האנרכיה הזו בצמרתו, ושולח אותם לצפצף קונצרט על עץ הצפצפה בהמשך הרחוב. חופש מול קיבעון. רוח חופשייה מול שמרנות. היא צוחקת ומספרת שזה טקסט מ-1967, ושהיא רצתה פשוט שיר קליל.
האישה הזאת, שכתבה גם את "פרפר נחמד", "קרנבל בנח"ל" "הבית של פיסטוק", "חיוכים" וגם את "בואי אמא" - שלא ידעה איזה עומק של עצב מקופל בתוכו - רק רצתה לשמח. משימה שהולכת והופכת קלה פחות ופחות ככל שאנחנו מתקדמים בשנות עצמאותנו.
לאה נותנת לי ספר שירים מקסים שכתבה, ומשרבטת בחיוך הקדשה אישית נוגעת ללב. אני מדפדף בו וכמעט מיד מוצא בין השירים היפים והמוארים שיר אחד שמזקק כמעט את כל שיחתנו:
חרזתי חרוזים על חוט של חסד/ דק כמו ספק, שקוף כמו החיים/ חרזתי חרוזים על חוט של חסד/ שיקשטו את הימים הכי רעים
בחוץ נשבה לה רוח סערה/ החרוזים יפים ועדינים/
החוט נקרע, החוט תמיד נקרע/ הם התפזרו לכל הכיוונים
מנגינות נתנו להם כנפיים/ הם עפו, גם אני הלכתי לי/
מי שאהב אותם אינו יודע/ שהם שלי, שהם היו שלי
אני חושב על שירי עצמאות וחופש. כמה שירים כאלה הוליכו מהפכות ענק בעולם, וגם אצלנו בארץ לפני פחות מ-80 שנה; וכמה מהאנשים שבמרפסות ובחדרי הבתים ברחובות העצמאות ברחבי הארץ, וכאן בהרצליה, שרים עדיין "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת".
יש את הקטע הקצר של יהונתן גפן על ההוא שגר בין סמטת גטו ורשה לרחוב עולי הגרדום ליד כיכר הרוגי המלכות, ולא מבין למה הוא לא שמח. האם בפרפראזה, כל מי שגר ברחוב העצמאות באמת מרגיש לגמרי חופשי ועצמאי? אדון לחייו ולגורלו? שותף מלא לדרך?
לא לחינם אנחנו חוגגים את יום העצמאות מיד אחרי תחושת הכאב והאבל המשותף של יום הזיכרון. הימים האלה שזורים זה בזה. צחוק ודמע. אובדן ותקומה. ובאיזה כביש אנחנו נוסעים עכשיו במהירות מופרזת, האם בדרך העצמאות או בכיוון ההפוך?
ועל כל ההמולה הזאת מסתכל בריחוק מה הברוש ברחוב העצמאות 51 בהרצליה. פיגומים של שיפוצים סביבו, אבק בנייה, מרירות ומתיקות אנושית בהמולה סואנת, והוא כנראה יהיה שם עד אילם תמידי. שלט קטן למרגלותיו מספר את סיפור השיר השמח והחופשי על הציפורים ששרו בצמרתו.
והסרט המהיר ההוא, שבו הברוש ורחוב העצמאות עומדים יציבים כשהכל מתפרק ונבנה מחדש סביבם, ימשיך גם אחרינו וגם בלעדינו.
השאלה היחידה היא אם רוממות העצמאות שבשמות הרחובות תישאר אכן חופשייה ומלאת השראה כמו הציפורים בשיר הנהדר שכתבה לאה נאור ממש כאן.
על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה, ואני מייחל שכל מי שישמע יאמר: "אח, איזו מקהלה..." "אח, איזו ישראל מעוררת גאווה", "אח, איזו עצמאות..." ¿
אני מנסה להציג ללאה נאור את זווית הראייה שלי על קבוצת הציפורים החתרניות בשיר "מקהלה עליזה", שנגד הסיכויים מגבשות משהו אמנותי מלא חופש, ודווקא הברוש הוא הנרגן, זה שלא רוצה את כל האנרכיה בצמרתו. לאה צוחקת. זה טקסט מ-1967, היא אומרת
