המסיבה הראשונה בחייה של מיטל בן גוזי הייתה האחרונה של רבים מחבריה. ב-7 באוקטובר היא הגיעה לנובה עם האנשים שהכי אהבה, אנשים שהכירו את סצנת המסיבות מגיל צעיר. הם לקחו אותה איתם במלוא ההתלהבות וההתרגשות, אל חוויית הטבע שכולם אמרו שהיא חייבת לחוות. עד אותו לילה, לא נכחה מעולם במסיבת טבע.
2 צפייה בגלריה
("לא האמנתי שחזרתי, אמא שלי חיבקה אותי ואני הייתי אבן". בן גוזי | צילום: אביגיל עוזי)
"אני מאוד אוהבת לרקוד", מספרת בן גוזי, בת 24 מתל-אביב, "כל בוקר תופסת את ההשתקפות שלי באיזה חלון בבית. אבל אף פעם לא יצא לי ללכת למסיבה כזו, למרות שכולם אמרו שזה ממש אני. בנובה, זה סוף-סוף קרה. נסענו חמישה חברים. הייתה שמחה, שירים, כולם התרגשו בשבילי. פגשנו את גיא ובן, חברים קרובים, ואמרתי לעצמי 'תודה אלוהים, תודה שהבאת אותם אליי עכשיו, אני לא רוצה לבזבז רגע'".
מיטל מספרת על הלילה כאילו מדובר בסרט צבעוני של אהבה ושמחה. "הייתי מוקסמת", היא נזכרת, "האנרגיה, האנשים, החיבוקים. כל מי ששמע שזו הפעם הראשונה שלי בירך אותי. רקדנו, פגשנו חברים, כולל כאלה שכבר לא איתנו היום, כמו דור מלכה וקשת קסרוטי. הייתי עטופה באהבה. לא הבנתי אז כמה עוצמה יש ברגעים האלה".
הבוקר עלה, ובשעה 6:35 נעצרה המוזיקה. "חשבתי שזו בדיחה", מיטל מספרת, "שאולי מישהו עלה לדבר או שעשו הפסקה יזומה. פתאום צעקות 'צבע אדום'. לא שמעתי אזעקה, לא הכרתי את האזור, הייתי בעוטף בפעם הראשונה. ראיתי אנשים מתפזרים. בת שבע רצה ואני אחריה, ואז הסתובבתי וראיתי את בן לבד. בלי גיא. הרגשתי שהוא צריך אותי. החלטתי ללכת אליו. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שלנו יחד".
השוטר במקום הודיע על סיום המסיבה ופתח את כל היציאות. מיטל ובן נשארו יחד, חיפשו את גיא. היא צילמה, תיעדה, דיברה עם אמה – מנסה לשדר רוגע, אבל בליבה סערה: "אמרתי לה 'אני שרופה עלייך'. לא יכולתי להגיד 'אני אוהבת אותך'. זה הרגיש כמו מילות פרידה".
הם פגשו את גיא. שלושתם אחזו ידיים, הלכו לכיוון היציאה. "הייתה תחושה שמשהו קורה, אבל לא באמת הבנו", מיטל משחזרת, "מישהו צעק שזה קורה, שיש צבע אדום, שזה רגיל פה. אבל אז הוא שינה את דעתו – 'משהו גדול קורה'. לא תיארנו לעצמנו מה זה יהיה".
מיטל עזבה את גיא ובן רק כשיעקב, חבר קרוב, צעק עליה שהיא חייבת ללכת. "הרגשתי שהוא לא הוא, כאילו אחי המנוח, ליאל, דיבר מגרונו", היא אומרת, "ראיתי תנועות גוף של מצוקה. משהו בי הבין שאני חייבת לעזוב איתו. והלב שלי, שנשאר עם גיא ובן, נקרע. אבל הלכתי".
בגיל 18 מיטל איבדה את אחיה בעל הצרכים המיוחדים. "אחד הדברים שקרו לי אחרי שהוא נפטר זה שהפסקתי לפחד", היא מספרת, "כיהודייה בארץ ישראל פחד אחד נשאר לי – שיתקוף אותי מחבל".
יעקב ומיטל עלו למכונית. בהמשך הם קיבלו שיחה מקשת, שהיה במצוקה גדולה. אלעזר ניסה ללכת לעזור לו, אבל לא נתן למיטל להצטרף. היא ניסתה שוב ושוב, והוא רק אמר לה: "תיכנסי לרכב". הם המשיכו ונתקעו בפקק גדול. בשלב מסוים ירדה מיטל עם בת שבע לשיח. "היינו היחידות שחשופות", היא אומרת, "בדיוק שם התחיל ירי. העלים של השיח שאליו ירדנו נקרעו. שמעתי את אלעזר צועק שנרוץ. חמש שניות אחר כך כבר היינו ברכב".
ברגעים הקשים האלה ניגש למכונית שלהם מאבטח עם עיניים כחולות. "הוא ביקש שנפנה לו ציר לאמבולנס, אמר שיש מחבל אחד", מיטל מספרת, "ביקשתי ממנו לא לזוז, אמרתי לו שאני לא חמושה והוא חמוש ושיישאר איתנו. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: 'גם אני לא חמוש'. רק קשר היה זרוק לו על הצוואר. זה היה בר קופרשטיין. עד היום אני מחכה שהוא יחזור מהשבי, אני מתה לפגוש אותו, לשאול אותו אם הוא זוכר אותי".
גיא ובן נרצחו בכביש 232. "אני מאמינה שהם חשבו שרכב מג"ב שלידם זה ביטחון", מיטל אומרת, "גיא כתב הודעה שבן נפצע, אבל היא לא נשלחה. נשארה עם סימן קריאה אדום בווטסאפ. גיא היה אחד האנשים הכי טובים שפגשתי. בגיל 18, כשהייתי בשכול על אחי, הוא היחיד שלא פחד לשאול, לדבר, לשאת איתי את הכאב".
מיטל חזרה הביתה, לתל-אביב, בערב. היא זוכרת את הרגע שעמדה מול הדלת והקלידה את הקוד. "לא האמנתי שחזרתי. אמא שלי חיבקה אותי, ואני הייתי אבן. לא הייתה שנייה של רוגע. רק חדשות פתוחות, אנשים, טלפונים, ואני בוכה. צורחת".
בכל יום מאז היא מתמודדת: פקקים שמזכירים, רעשים פתאומיים, חשדנות ברחוב. היא מנסה לשוב לחיים. ומה היא מאחלת לעצמה? "שלווה. שקט. שמחה. להרגיש שהמלאכים שלי איתי. שהחיים האלה לא קרו לחינם. שמישהו שומר עליי. שהלב לא יצעק כל כך חזק".
שורדי הנובה, שנה וחצי אחרי
טיפול: חצי שנה אחרי הטבח התחילה ללכת לפסיכולוגית. מטופלת אצלה עד היום.
ביטוח לאומי: 20 אחוז נכות. "אחרי הרבה זמן קיבלתי 20 אחוז, אבל אני מערערת. אני לא רוצה אחוזים, אני רק רוצה שלא יקרה לי כלום בעוד כמה שנים, שלא יתפרץ לי משהו בנפש. אני חושבת שנצטרך טיפולים, מגיעה לנו עזרה".
סיוע נוסף: "אני מאוד נתמכת ונעזרת בימי קהילה ובמרחבים הפתוחים שיש לשורדים. הכי טוב באמת עשה לי להיות עם האנשים שיכולים להבין, שעברו את אותו הדבר".
חזרה לשוק העבודה: שנה בדיוק אחרי הטבח התחילה משרה חדשה. אחרי כמה חודשים עזבה. "אני צריכה לחשוב מה אני רוצה ואם זה מתאים לי, כי בכמה חודשים שם נתקלתי בקשיים. צעקות במשרד, עבודה תחת לחץ. בצעקות שמתי לב שזה מחזיר אותי לאותו יום, לבלגן שהיה. אני נסגרת, קשה לי לעבוד, קשה לי לבצע. עבדתי במשרד מאוד יפה, עם ויטרינות שקופות. כל אחד שהגיע לוויטרינה, הרגשתי שהוא מאיים עליי".
טריגרים: "לעיתים קרובות זה רעשים ברחוב. יש דריכות גבוהה, כל רעש הכי קטן גורם לי לקום מהכיסא. פקקים בכבישים, זה קשה. אני מפחדת שפתאום ייצא מישהו וירוץ לכיוון ההפוך, ויקרה משהו. זה משהו שהולך איתי מאותו יום, מאוד קשה לי עם זה".
סטטוס זוגי: "אני עדיין שואלת את עצמי מה אני צריכה, אבל אני רוצה פרטנר. זה חשוב לי, אני רוצה מישהו לישון איתו בלילה. הוא יכול להיות שורד, או ממש לא, אבל אני חושבת: מי עוד יבין אותי?"
