כילד, בחיים לא ראיתי סוף משחק. לא היה לי מושג איך הקבוצה שלי נראית אחרי הדקה ה-80. אבא היה מתייאש כשהיינו בפיגור. בכל זאת, מכבי יפו. ובכל מקרה לא היה לו כוח לפקקים. "בוא, לא יקרה כבר כלום", היה אומר כששנינו רצים החוצה לחנייה בחולות של אצטדיון "גאון". מבחוץ, לפעמים, הייתי שומע את היציעים מתפרצים ומבין שכן קרה משהו.
נזכרתי בזה אחרי המהפך של מנצ'סטר יונייטד. חשבתי על אינספור האוהדים שעזבו בדקה ה-110, כשליון עלתה ל-2:4. על האבות שמשכו את הילד ביד, אמרו: "בוא, לא יקרה כבר כלום". בלי להבין שהם הולכים לגרום נזק ששום טיפול נראה לעין יוכל לתקן.
יש אוהדים שחיים שלמים, שישי אחרי שישי או שבת אחרי שבת, הגיעו לאצטדיון, לא החמיצו דקה, ולא זכו למהפך כזה. להבקיע שניים, לקבל ארבעה, ואז לשים שלושה שמעלים אותך בדקה ה-121 לחצי גמר הליגה האירופית? זה כאילו ארבעת המלאכים ישבו על ענן למעלה ושירטטו על גרמושקה תסריט לנס. בשבע דקות השמיים נפתחו מעל אולד טראפורד. לא היית צריך להיות במגרש כדי לדעת שמעוצמת האנרגיות ביציעים אפשר לבקע אורניום.
אז כן, אנחנו בעסקי הכדורגל קודם כל בשביל נפלאות מהסוג הזה. מהפך שבו אתה מטפס החוצה מבור עמוק וצר, מול חברים לדשא שאיבדו תקווה, מול אוהדים שהתייאשו והלכו. ועדיין, היה באירוע הזה נס לא פחות גדול: הארי מגווייר.
אתם יודעים, ההוא, הגמלוני, עם המבט המיוסר, שיותר מדי פעמים בקריירה רגל נתקלה לו ברגל; ההוא, מהמושמצים בתולדות המשחק; הבלם שנכתבו שירים על ההגנה הנוראית שלו. החבר הזה, כבר בן 32, חתום על הקאמבק אולי הגדול בתולדות המשחק.
לפעמים הברק פוגע בשחקן שהכי לא האמנת. ופה, חוץ משיעור כללי באמונה, קיבלנו שיעור במדעי נפש הכדורגלן והסובבים אותו: השחקן הכי הנלעג מצא עצמו כגיבור הגדול מכולם. הראש הכי המושמץ חתם בנגיחה את המהפך הכי גדול. זה שכולם חבטו בו גרם אושר לכולם כמו שאף אחד אחר לא עשה. שמו ייזכר בדברי הימים של מנצ'סטר. שירים חדשים ייכתבו.
חתיכת לקח לחיים.
זה לא אומר, אגב, שגם כשהבקיע זה לא נראה גמלוני, או שכאשר רץ לקהל באמוק הוא לא נראה מיוסר.
לא יותר מיוסר, אגב, מהילדים מחוץ לתיאטרון החלומות, שנאלצו לשמוע את היציעים מתפרצים, לתפוס את הראש, ולהסתכל על אבא במבט של "לא יקרה כלום, הא?!"
