בית חולים חדש שמוקם בישראל הוא תמיד בשורה מעודדת, כאשר מערכת הבריאות כורעת תחת נטל מיעוט כוח האדם והמשאבים. והפעם הלב מתרחב עוד יותר כאשר מתברר שאת "אסותא באר-שבע" שיתחיל לפעול בחודש הקרוב תנהל אישה, רוחמה אלחיאני, שהחלה את דרכה במערכת לפני שנים רבות כמזכירה במרפאה בנגב והגיעה לתפקיד מנהלת ראשית של בית חולים. "אני מאוד גאה במסלול שעברתי וחושבת שזו דוגמה לנשים אחרות שהכל אפשרי", אומרת אלחיאני.
היא גדלה בבית דתי, הילדה הראשונה מבין 13 שנולדה בארץ להוריה שעלו ממרוקו. עם סיום לימודיה באולפנה בערד החליטה להתגייס לצבא, הראשונה לעשות זאת מבין חברותיה ללימודים. בצבא שירתה כמורה חיילת ואחר כך רצתה להמשיך בעולם החינוך והחליטה ללמוד הוראה בתחום החינוך המיוחד – חלום שנשאה מאז ילדותה. אבל כיוון שלחיים יש מסלולים משלהם, דרכה המקצועית קיבלה תפנית כשביקשה למצוא עבודה זמנית והחלה לעבוד באסותא בבאר-שבע, אז מרפאה קטנה בראשית דרכה.
חלום ההוראה המתין, ומה שהתחיל כפתרון זמני הפך למסע מקצועי מעורר השראה. אלחיאני התפתחה עם המוסד הרפואי, צמחה בו ולמדה תוך כדי עשייה. היא השלימה תואר שני בניהול מערכות בריאות, קודמה מתפקיד מזכירה למנהלת אדמיניסטרטיבית, ולבסוף הגיעה לתפקיד הניהולי הבכיר – כאשר המרפאה שהחלה לנהל עוד בשנת 2007 הופכת כיום לבית חולים גדול וחדשני.
"זה אירוע", היא מכריזה, "לצד בית החולים המוערך והוותיק סורוקה, בית החולים החדש יאפשר לנו לתת לאוכלוסיית הנגב מענה בסטנדרט מאוד גבוה. נעשים פה מאמצים גדולים לנסות לצמצם את הפערים שקיימים בין הפריפריה למרכז בתחום הבריאות. ידוע שהצורך הרפואי הנדרש בנגב גבוה יותר מהיכולת של המערכת להכיל, ואנחנו נהיה פה שחקן חיזוק מוביל. בהקמת בית החולים אנחנו משלשים את שטח המרפאה הקיימת, מגדילים את התשתיות ומממשים חזון של הנגשת שירותי בריאות זמינים לכל חברי קופות החולים, שמרביתם יינתנו דרך המערכת הציבורית ויבוצעו על ידי מיטב המומחים".
איך מושכים מומחים לנגב? ההעדפה המיידית היא לעבוד במרכז.
"המחסור בנגב בכוח אדם במגוון של מקצועות בכלל וברפואה בפרט מאתגר אותנו כמנהלים בתחום הזה. חלק מהפתרון זה לדעת לבחור נכון את האנשים שיצטרפו אלינו למערכת ויידעו לתת מענה בסטנדרט גבוה".
את מדברת על סטנדרטים, אבל בינתיים אין אפילו אמצעי תחבורה מספקים וניתן להניח שגם השכר לא משתווה לזה שבמרכז.
"כאשר יש מעסיקים טובים שמאפשרים לאנשי המקצוע להתפתח, כאשר מכשירים אנשים ונותנים להם אופק – זה עוזר להחליט להצטרף ולהישאר בפריפריה. רוב האנשים שאנחנו מעסיקים בבית החולים, שמונה 400 עובדים ועוד 200 רופאים מומחים, אלה אנשים שבאים מהנגב. אנחנו גאים להיות ארגון שמעסיק אנשים מהנגב ושואפים להיות ארגון שעוזר לשמר כוח אדם איכותי מקומי. כאשר אין את הגישה הזאת, אנשים אכן עוברים למרכז. לכן, צריך להציע עבודה טובה בסביבת עבודה טובה עם משכורת טובה כדי להשאיר אנשים בנגב".
איך משפרים תנאי שכר לאנשי רפואה בנגב?
"למשל, מציעים להם זמינות גבוהה יותר של שירותים. כלומר, אם אתה רופא מנתח ומגיע מהמרכז, הזמינות שתקבל לחדר ניתוח תהיה גבוהה, וגם התמיכה והמקצועיות של הצוות יעזרו לך. אנחנו גם מעניקים אופק להתפתחות מקצועית, למשל, ביחס למה שנהוג בבתי חולים אחרים. האחים והאחיות בבית החולים שלנו מקבלים תחומי אחריות נוספים ונרחבים יותר, ועומדים בחזית המקצועית הרפואית. זו עוד סיבה שבגללה אנשי מקצוע ירצו לבוא לכאן. צריך לדעת להציע את הדברים שימשכו לפריפריה את האנשים הכי טובים, וזה מה שאנחנו עושים".
את יודעת להצביע היכן בעיקר מתבטאים החוסרים במערכת הבריאות בנגב לעומת המרכז?
"קודם כל ובאופן גורף חסר לנו כוח אדם. החוסר בא לידי ביטוי בעיקר בצד הטיפולי הרך – במקצועות כמו קלינאות תקשורת, התפתחות הילד, פיזיותרפיה, רפואה תעסוקתית, פתולוגיה, בריאות הנפש. כל אלה נמצאים אצלנו בחוסר גדול", היא אומרת ומדגישה את הכואב והברור מאליו: "יש סיבה לכך שבנגב ובכלל בפריפריה אנשים חיים פחות מאנשים במרכז. זה נובע מכך שהמשאבים, קודם כל בתחום האבחון, נמצאים בחסר. חסרים אצלנו בדיקות וניתוחים מסוימים שפשוט לא קיימים בנגב ויש זמינות נמוכה לניתוחים מצילי חיים. למשל, חווינו כאן בשנה שעברה תקלה במכשיר פט סי-טי יחיד בנגב, ולאורך תקופה ארוכה אי-אפשר היה לקבל את השירות הזה באזור. לקח כמה חודשים עד שהמערכת הציבורית תיקנה את המכשיר והצליחה להמשיך לתת את השירות לתושבי הנגב".
לדבריה, "כאשר יש שירותים רפואיים שהזמינות שלהם בעייתית, יוצא שאם המטופלים לא נוסעים למרכז הם לא מקבלים את השירות. ובפירוש יש אוכלוסייה, למשל אנשים ממצפה רמון או מהערבה, שהנגישות התחבורתית אצלם נמוכה והם מוותרים על שירותי רפואה חיוניים בגלל מורכבות הנסיעה. גם הצפיפות הקיימת במערכת הציבורית גורמת לזה שאנשי הנגב חיים פחות מאשר במרכז. כעת בית החולים שלנו, שמצטרף למערכה, יגדיל את המענה גם בזמינות וגם באנשי המקצוע ויסייע לשפר את המערכת".
אלחיאני נשואה, אם לשלושה וסבתא לחמישה נכדים. היא מספרת שאת השקט הפנימי הדרוש לה בקריירה כל כך תובענית היא מוצאת בעולם הוויפאסנה והמדיטציה. התרגול הפך להיות לחלק בלתי נפרד מחייה ועוזר לה לשמור על איזון ושלווה בתוך המציאות הדינמית של עולם הרפואה והניהול, על האתגרים הרבים המלווים אותו.
