זה לא פשוט לבלוט על הבמה לצד שחקנית איקונית כמו יונה אליאן. אבל השחקנית דניאל גל מצליחה לשטוף באנרגיה המתפרצת שלה את אולם תיאטרון בית ליסין בתל-אביב, כחלק מקאסט נשי נהדר בדרמה המשפחתית "אמא", שכתב הלל מיטלפונקט, והיא רוויית סודות ושקרים, אבל גם חמלה וקבלה.
"האנרגיה זה מהדמות, ויונה? יונה היא חלום חיי. כנערה גדלתי עליה ב'זינזאנה', ויונה יודעת את זה. יש פרקים שלמים שחקוקים לי בראש מהתפקיד שגילמה בסדרה. שנים אחר כך שיחקתי עם מאי קשת, הבת המדהימה שלה, והכרתי את יונה גם כאמא של מאי, ופתאום היא השחקנית שמשחקת מולי. ויש בזה גלגול מרגש שבסוף הכותרת שלו היא חלומות מתגשמים", אומרת גל, אחת השחקניות הבולטות של הזמן האחרון, שבקרוב תעלה על אותה בימה בבית ליסין גם עם מה שעתיד להפוך להיות הלהיט הבטוח של התיאטרון – העיבוד לרב המכר "מלכת היופי של ירושלים" מאת שרית ישי-לוי.
את הנסיעות הארוכות לחזרות ולהצגות בתל-אביב גל, 37, עושה מביתה שבקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי, שם בחרו היא ובן זוגה, השחקן יואל רוזנקיאר, 38, להקים את ביתם לפני ארבע שנים.
2 צפייה בגלריה
"רכבת ישראל היא החברה הכי טובה שלנו ואהבתנו הגדולה". דניאל גל ויואל רוזנקיאר | צילום: טל שחר
בקיבוץ שבו גדל יואל הם מגדלים כיום את בנם, אלישע, בן שנתיים וחצי, ומודים שלנוכח המציאות של השנה וחצי האחרונות יש בכך משום ציונות מהולה בחוסר אחריות. "בסוף, בזמן מלחמה, בחרנו להישאר ביחיעם, שממוקם 9 ק"מ מהגבול", אומר יואל. "אנחנו חיים במה שמוגדר 'בית סבתא', בלי ממ"ד. יש מי שיגידו שזה חוסר אחריות לגדל ככה ילד, ואני מקבל את הטענה הזו. זו באמת שאלה ששאלנו את עצמנו כשישבנו באזעקות במסדרון הקטן בבית, עם אלישע בינינו, תוהים אם אנחנו עושים את הדבר הנכון".
והתשובה?
דניאל: "יואל ואני, יש לנו השקפות קצת שונות. הוא גדל ביחיעם, הדור שלו חווה מתיחות ביטחונית, עבר את לבנון השנייה, ואני גדלתי ברמת-השרון, הכי הפוך מקיבוץ בצפון שיכול להיות. היחיעמניקים מסתובבים בתחושת 'פה הכי בטוח בעולם', גם כשכל הזמן שומעים סאונדים איומים של בומים ופיצוצים. אז את יכולה או להידבק בביטחון שלהם, או לחשוב שהם מופרעים", היא קובעת ומודה שבסופו של דבר היא שמחה בהחלטה לחיות כאן. למרות האתגרים.
"בסוף, כשאת עושה זום אאוט ומסתכלת על התמונה הגדולה, את מבינה שקושי ומצבי קיצון דוחפים אותך להחליט מי את באמת. בסוף חיי אני יודעת שאסתכל לאחור ואהיה הבנאדם הזה שבחר לחיות בצפון גם כשהייתה מלחמה. אז נכון, זו לא רק החלטה ציונית חכמה, היא גם מטומטמת, ויש בה את השאלה של מה את עושה לבן שלך, שעוד ילך לפרוק את כל זה על ספת הפסיכולוג כשהוא יגדל, ובצדק. אבל החיים הם גם וגם, ויש משהו מחזק ביכולת להכיל מורכבות".
יואל: "לי נשמע אחלה דבר הגם וגם הזה. שאלישע יכול בבוקר לאכול בוץ ביחיעם ואחר הצהריים לנסוע עם אמא שלו לתיאטרון ולאכול כדור שוקולד בתל-אביב. כשעברנו לכאן אמרו לנו: 'אתם לא תחזיקו מעמד עם הנסיעות' ואז אמרו: 'אתם לא תחזיקו מעמד עם ההורות', ואז 'עם הלחץ של המלחמה'. בינתיים, אנחנו כבר שנתיים הורים וברוכה השכינה, אנחנו גם במצב תעסוקתי טוב מאוד".
פציעה דווקא באפטר
בשנה האחרונה, תוך כדי המלחמה, ולאחר שירות מילואים שעשה בגבול הצפון, הצטלם יואל לסדרה "תחריר", חוויה שהוא מגדיר כמורכבת ומטלטלת. הסדרה מביאה את סיפור ההשתלטות של המון זועם על שגרירות ישראל במצרים, וחלקים גדולים ממנה צולמו בסמטאות יפו.
"באמצע המלחמה, להיות חלק מסט ומעשרות ניצבים שצועקים ברחובות יפו 'ג'יהאד ג'יהאד', זה מורכב מאוד ומלחיץ. הסצנה הכי איקונית בצילומים הייתה שבה כבר סגרו עלינו, כלומר ההמון המצרי דופק על הדלת, אנחנו רואים אותם מבעד לחלון ומחכים שיפרצו. הניצבים שגילמו את ההמון המצרי היו כל כך משולהבים, עד שאחרי הסצנה אנשים ממש הלכו הצידה והתפרקו בבכי, כי זה עשה לרבים על הסט קונוטציה לזוועות 7 באוקטובר והיה להם יותר מדי להכיל".
ולא היה חשש שלא ירצו לצפות בסדרה בעיתוי כזה?
"אני באמת חשבתי 'מי ירצה לראות את הסדרה כשאנחנו עדיין במלחמה', אבל נתוני הצפייה של הסדרה ב-yes מאוד גבוהים ביחס לטלוויזיה ישראלית, ואני מופתע. אולי דווקא הצפייה נותנת דרך להרגיש את החוויה שחווינו ב-7 באוקטובר".
דבר נוסף ששניהם חוו בשנה וחצי הזו של מלחמה היו השמירות המשותפות בשער הקיבוץ. יואל, בוגר סיירת גולני שיצא למילואים ב-7 באוקטובר, נפצע דווקא כשהיה בבית, באפטר קצר, ולאחר שהחלים הצטרך לכיתת הכוננות של הקיבוץ.
"זה היה חודשיים לתוך המילואים, יצאנו לאפטר של 24 שעות ואמרתי טוב, מה אעשה? הלכתי לשחק כדורגל ושברתי את הרגל במגרש. הייתי בגבס חודשיים פלוס ופחדתי שלא אצליח לצלם את תחריר, אבל עשיתי מלא פיזיותרפיה כמו משוגע, וכשחזרתי לכושר הצטרפתי לכיתת הכוננות של הקיבוץ, ודניאל הצטרפה אליי לשמירות.
דניאל: "אני היחידה בקיבוץ שעשיתי כפול שמירות, ונהניתי מכל רגע. הרי אני סוג של יבוא לכאן, ילדת חוץ, ופתאום הרגשתי חברת קיבוץ. בסוף את יושבת שעתיים בשמירה עם בנאדם מהקיבוץ שאף פעם לא ישבת איתו שעתיים, ויש לכם הזדמנות לדבר. היו לי שיחות מדהימות במהלך השמירות, ממש חיכיתי לשמור, ואני ממליצה על הדבר הזה".
לטייל בבוקר, להופיע בערב
אבל האמת היא שליחיעם דניאל הגיעה בכלל בלי קשר ליואל, או כמו שהיא קוראת לו מדי פעם במהלך השיחה – יולי. זה היה כשמגפת הקורונה הגיפה את מסכי התיאטראות ועצרה את צילומי הפקות הטלוויזיה. דניאל, שעד אז שיחקה גם בהפקות כמו "תאג"ד" ו"חטיפה - קו 300", מצאה את עצמה, כמו כל העולם בערך, מתכנסת פנימה ומקדישה את הזמן לכתיבת ההרצאה שלה.
"בגלל הקורונה, בגלל שלא הייתה עבודה בתעשייה, הרגשתי שאני רוצה להתבודד ולכתוב מהבוקר עד הערב. ביקשתי ממי שהיה בן זוג שלי דאז 'תמצא לי בית', והוא מצא לי – ביחיעם. שנה לפני שהכרתי את יולי".
נסתרות דרכי הגורל.
"ממש ככה. והגעתי לקיבוץ, לדירת אייר בי אנד בי הכי מתוקה בעולם אצל מנחם ונוגה, וממש התבודדתי שם. אני זוכרת שהלכתי לכלבו ושאלו אותי אם אני מכירה את משפחת רוזנקיאר, כי גם כי הם שחקנים, ואמרתי שאני לא מכירה, אבל הסתובבתי בקיבוץ יותר משבוע והתאהבתי במקום. שנה אחרי פגשתי את יואל (היא מדגישה את ההברה האחרונה של שמו) בכלל בשידוך דרך חברה שלי שנתנה לו את הטלפון שלי, והתאהבנו. ופתאום להגיע איתו ליחיעם? נראה שזה היה חלום חיי לגור בקיבוץ, אבל לא באמת ידעתי את זה. הרבה דברים אנחנו קודם עושים ורק אחרי זה מבינים למה. מבחינתי – לגור עם יולי קרוב מאוד לגבול בפריפריה בקיבוץ בצפון, בטח מאז המלחמה שבה הצפון הוא עוד יותר הלב שלי, לשים את אלישע בבוקר בגן וללכת שנינו כשיש לנו זמן לטייל ביער, ובערב להופיע בהצגה בתל-אביב או בכל מקום אחר בארץ – יש משהו בסדר החיים הזה שהוא ארץ ישראלי באמת. זה מבחינתי הכי להיות כאן".
יולי: "בגדול, בקורונה חצי התגלגלתי בחזרה לקיבוץ. היה לי תכנון לעבור לפריז, שתמיד הייתה חלום חיי. אבא שלי צרפתי, אני דובר את השפה ורציתי לשחק שם. אבל בקורונה הבנתי שזה לא קורה, ואחרי תקופה בתיאטרון חיפה ופרידה רומנטית שהייתה לי חזרתי להתאושש בקיבוץ", הוא אומר ומודה שגם המחירים שהם משלמים נלקחים בחשבון.
"יש מחירים, לא הכל זה טיול ביער. יש גם מרחקים ופקקים ויש ילד שלא מעט פעמים יוצא שאחד ההורים שלו לא נמצא והוא רגיל לזה מהיום שהוא נולד. אנחנו משתדלים להיות איתו כמה שניתן, לא קרה כמעט שאחד מאיתנו לא היה עם אלישע, ועדיין יכול להיות שאני אהיה בצילומים שלושה ימים, ודניאל בחזרות או להפך, ולשמחתנו יש לנו בקיבוץ את המעטפת הכי מאפשרת – את אמא שלי, ואת ההורים של דניאל שמגיעים אלינו והם תופעה ביכולת שלהם להשתלט על האירוע".
דניאל: "עכשיו אני בחזרות, ויולי בצילומים. לקחנו את אלישע ועברנו לשבוע להורים שלי בבאר-יעקב. בכלל, רכבת ישראל היא החברה הכי טובה שלנו ואהבתנו הגדולה, שחוסכת לנו המון פקקים".
יואל: "להגיע מפתח הבית ביחיעם לפתח התיאטרון בתל-אביב זה נסיעה של שלוש שעות לכל כיוון בשביל דניאל, אבל בעינינו אלה מחירים ראויים כדי לראות אחר הצהריים את אלישע משחק פה והולך ליער ולסוסים וזורק אבנים בשלוליות וחי בתחושת חופש וקרבה לטבע. לי זה שווה כל דבר".
דניאל: "המקצוע שלנו הוא הכי מדהים בעולם, אבל הוא רק המקצוע שלנו. הבית יותר חשוב מהעבודה. אז נכון שיש עם מי לשנן טקסטים ולהתייעץ, אבל בסוף, כמו שיש שני מורים או שני עורכי דין באותו בית, אנחנו שני שחקנים. אנחנו מגדלים ילד ביחד ואנחנו זוג מאוד אוהב וסליחה על הדרמטיות, אבל בסוף הדרך לא זוכרים באיזה מחזה שיחקת, אלא כמה קמפינג עשית עם המשפחה".
יואל: "יש לנו גם הרבה תחביבים. אנחנו למשל מגדלים דבורים".
דניאל: "אני שרופה על זה שאתה אומר מגדלים. זה יולי מגדל ועושה דבש מטורף ועכשיו גם עושה יין מטורף, יש ליולי הרבה תחביבים".
יואל: "אני ועוד שלושה חברים בקיבוץ בתהליך של הקמת יקב חברים..."
לכו להתייעץ עם גדי מוזס, הוא עשה את זה בניר עוז.
יואל: "בהחלט. אנחנו בלימודים של ייצור יין שהתחלנו לפני שנה ועכשיו אנחנו עוברים לעשות יין עצמאית וזו חתיכת הרפתקה. יהיה מגניב שיהיה לי קברנה סוביניון עם מדבקה 'היין של זאשה'", הוא צוחק. "יש לי כבר את הדבש של זאשה, ועכשיו יהיה לי את היין של זאשה".
וזאשה, אם תהיתם, זו דניאל: "ראשי תיבות של 'זאת שאני אוהב'"
דניאל צוחקת. כשחברה שלה התקשרה ואמרה "יש לי מישהו להכיר לך", היא גילגלה עיניים כי כבר לא היה לה כוח לדייטים משעממים. וכאשר הבינה שמדובר בשחקן, בכלל הדפה את ההצעה. אבל החברה התעקשה וכשציינה שהמועמד הוא קיבוצניק ושקוראים לו יואל, דניאל התרצתה. כי היא הרי תיכננה לקרוא ככה לבן שיוולד לה. דניאל אומרת שפרנצי, חמותה, שלה היא קוראת "חמותי אהובתי" ו"מלכתנו", לקחה לה את כל השמות הכי יפים לילדים.
יולי: "אחרי שהתכתבנו החלטנו להיפגש ובאתי כל הדרך מיחיעם לתל-אביב, אפילו החלפתי חולצה ולדעתי גם שמתי דיאודורנט, אבל אל תתפסי אותי במילה".
דניאל: "בהודעות הראשונות שלנו הוא חצי התנצל שהוא גר ביחיעם".
טראומת ההתנתקות
עוד דבר שיואל מאוד מתגאה בו עכשיו הוא הדרמה החדשה של כאן 11 שהוא מצטלם אליה, ועוסקת ב-20 שנה להתנתקות: "אני מגלם את מאיר עציוני, חקלאי מתנחל-מתיישב – תלוי באיזה אג'נדה מחזיקים – בגוש קטיף, שעד הרגע האחרון מאמין שלא יהיה פינוי. זה תפקיד נהדר ומאתגר, וזו הברכה של המקצוע הזה. שאני, בן השומר הצעיר, יכול לשים כיפה וציצית ולגור בגוש קטיף ולהבין את הכאב של אנשים. לצלול לתוך חוויה טראומטית של החברה הישראלית, שלא הצלחנו להבין בזמן אמת את המורכבויות שלה, ושהרבה מהפילוג בינינו נעוץ שם, בשורש העמוק של הכאב וההיעלבות הקשה של צד אחד. אני מקווה שנשכיל ללכת לדרך האיחוי והריפוי בהקדם", אומר יואל ודניאל ממהרת להסכים.
דניאל: "הלוואי והסדרה הזו שיואל משתתף בה היא אור ראשון של ריפוי ואיחוי שבו גם נצליח לעשות אמנות מהפצע הזה. ואני רק רוצה לציין שיולי משחק בסדרה מול שני קליין, שהיא החברה הכי טובה שלי בחיים, פחות או יותר אשתי. אז יוצא שבעלי ואשתי משחקים עכשיו בעל ואישה, יש יותר מזה?"
anat-le@yediot.co.il
